LIMSwiki

ערך זה עוסק במבצע עלייה. אם התכוונתם למבצע כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות, ראו מבצע משה (מלחמת העצמאות).

מבצע משה או מבצע גור אריה יהודה (21 בנובמבר 1984 – 5 בינואר 1985) היה מבצע אמריקאי-סודאני-ישראלי במסגרת מבצע אחים, להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. במהלך המבצע הועברו יהודים ממחנות הפליטים בסודאן לבלגיה ומשם לישראל בטיסות אזרחיות של חברת התעופה TEA ‏ (Trans European Airways). במסגרת המבצע עלו לישראל 6,364 יהודים.^[1]

בשנת 1983 נשלח שליח מטעם המוסד לאתיופיה וקרא ליהודים לצאת אל סודאן. החל ממרץ 1984 ובעקבות שינויים פוליטיים במחוז גונדר, החלו יהודי המחוז להגיע בהמוניהם למחנות הפליטים בסודאן, במספרים שאנשי המוסד, שפעלו בסודאן להעלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע אחים, לא יכלו להתמודד עמם. מצבם הכללי של היהודים במחנות הדרדר והגיע לממדים של אסון הומניטרי, שבעקבות זאת הגו האמריקאים יחד עם הסודאנים והישראלים תוכנית פינוי מידית. התוכנית הופעלה ב-21 בנובמבר 1984 וכונתה "מבצע גור אריה יהודה". במקביל החל קמפיין גיוס כספים בצפון אמריקה בשם "מבצע משה", אשר גרם בסופו לעצירת המבצע והשארתם של יהודים רבים מאחור.

עם הפסקת המבצע נותרו כ-500 יהודים שהיו אמורים לעלות וכ-1,500 יהודים הפזורים בשאר המחנות. בעקבות זאת הפעילה האגודה האמריקאית את השדולה שלה בממשל האמריקאי והסודאנים הסכימו למבצע משלים של חיל האוויר האמריקאי, שכונה "מבצע יהושע/מבצע שבא". מבצע זה התבצע ב-28 במרץ 1985 ובמסגרתו הועלו כל היהודים שנותרו ממבצע משה.

ערכים מורחבים – תוכנית הלפרן, מבצע אחים, מבצע אליהו

בראשית 1979 ולאור מחאות ולחצים הפעיל המוסד בהוראת ממשלת ישראל את מבצע אחים להעלאתם של ביתא ישראל מאתיופיה דרך סודאן. במקביל הפעילה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה מבצע דומה בשם מבצע אליהו. במסגרת מבצעים אלו נקראו אנשי הקהילה להגיע למחנות הפליטים בסודאן ומשם נלקחו לחרטום והוטסו בטיסות מסחריות לישראל דרך עיר באירופה.

בעקבות הקריאה החלו היהודים לצעוד לסודאן, אולם בגלל המצב במדינה מספרם של היהודים שיצאו משני המחוזות העיקריים בהם חיו היה שונה מאוד. במחוז תיגראי ובאזורים בצפון מחוז גונדר שנשלטו על ידי ארגון הווינה לא היה קושי לצאת לסודאן, אולם במרבית מחוז גונדר, שבו חייו רוב היהודים, ושנשלט על ידי הממשלה המצב היה אחרת. בגלל הלחימה של הצבא מול תנועות המורדים בתקופת הטרור האדום הממשל המקומי בראשות המושל, מייג'ור תפרה מלכו, הגביל את חופש התנועה של התושבים והתנה אותה באשרות מעבר שניתנו על ידי אגודות האיכרים. למרות הקשיים הללו הצליחו מספר מוגבל לצאת לסודאן ובתגובה לכך סגר הממשל המקומי את פעילות האגודה לרווחת הפלאשים שפעלה בקרב הקהילה ועודדה יציאה, רדף את עובדיה, סגר את בתי הספר העבריים שהפעילה ואת בתי הכנסת, העביר חוקים שפגעו בחופש הדת, התנכל לבני משפחות היוצאים, עקב אחר משפחות יהודיות ואסר ועינה רבים שסייעו לכך.^[2][3]

היהודים החלו להגיע בהמוניהם למחנות החל מאביב 1980 ונדרשה הקמת מערכת שתטפל בהם. בתחילה גויסו בני הקהילה ששכנו במחנות, פעילים נוצרים ומוסלמים מקרב שאר הפליטים ובהמשך גייסו הסוכנות היהודית והמוסד קבוצה מבני הקהילה בישראל שנשלחו למחנות. הקבוצה כונתה "קומיטי" בפי הפליטים היהודים והייתה אחראית להפצת כסף לפליטים, הפצת מזון, תרופות, איתור של יהודים במחנות וארגון המועמדים לעלייה.^[4]

עם התקדמות המבצע מספרם של היהודים במחנות גדל והוחלט לצרף את חיל הים הישראלי במבצעים דרך הים האדום במסגרת מבצע נמל בית, אולם דרך זו ננטשה סופית באפריל 1983. בדומה לכך והחל ממרץ 1982 הופעלה דרך נוספת והיא העלאה על גבי מטוסי תובלה של חיל האוויר הישראלי. מבצעים אלו היו קטנים בהיקפם ומסוכנים וכללו כמות מוגבלת של מאות יהודים. מספרם הגדול של היהודים במחנות הביא לדאגה גם בקרב האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה שהחלה להתריע על אסון עתידי.^[5] זו הפעילה את השדולה שלה בממשל האמריקאי והצליחה לערב את סוכנות הפליטים של ארצות הברית ונציגה, ג'רי וויבר, בשגרירות בסודאן בנושא.^[6] החל משלהי 1982 וויבר והשגרירות בשיתוף פעולה עם שגרירות הולנד שהוציאה אשרות כניסה לפליטים למדינתה, בידיעת שירות הביטחון הסודאני, ובמימון ישראל פעלו דרך ארגון ההגירה הבין-לאומי להוצאת היהודים שמספרם החודשי הממוצע עמד על כ-120.^[7][8] נוסף על מאמצים אלו חידשה האגודה את מבצע אליהו שבמסגרתו הוצאו יהודים מהמחנות, אולם זה הופסק בעקבות פרשת ג'ובה.

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האתיופית

במהלך שנת 1982 ובשנה העוקבת החלו להתרחש מספר שינויים משמעותיים באתיופיה שהיו הזרז לנהירה גדולה של יהודים מרחבי מחוז גונדר לכיוון מחנות הפליטים. הגורם המשמעותי ביותר היה המשך המלחמה של הממשלה כנגד ארגון הווינה ומדיניותה שכללה הרעבה של אזורי הלחימה, הפצצת שווקים, הרס יבולים, ומצור כלכלי שבא ללחוץ על האוכלוסייה המקומית שתמכה בהמוניה בארגוני המורדים וזאת במקביל לבצורת שהחלה להופיע במספר אזורים בגבול שבין המחוזות וולו ותגראי. כחלק מהלחימה ארגן הווינה את הכיסים הנותרים של ארגון המורדים היחפה שהובס בטרור האדום בשם התנועה הלאומית הדמוקרטית האמהרית ויחד עמו נערכו פשיטות על מחוזות וולו וגונדר שבתגובה לכך הרחיבה הממשלה את מדיניות ההרעבה לאותם המקומות.^[9] עם המשך הלחימה החל הווינה לארגן מבצעים כדי להשתלט על אזורים דרומיים לתגראי שבסופם הצליח להשתלט על אזור סימן ולהופכו לבסיס זמני של המפקדה הראשית.^[10][11] החרפת הלחימה הביאה לנהירה של אוכלוסייה שהייתה באזורי הלחימה וההרעבה לתוך אזורים שלא סבלו מכך, לרבות לתוך מחוז גונדר שבו היה עודף במזון ובגידולים חקלאיים.^[12] הנהירה הביאה עמה אוכלוסייה אשר נישלה את היהודים מכפריהם ומאדמותיהם, העלתה באש או השתלטה על בתיהם ובתי הכנסת ובזזה את רכושם לרבות הצאן והבקר. היהודים שנפגעו לא יכלו להגן על עצמם בגלל החוסר בגברים צעירים, שרובם הגדול נטש לסודאן קודם לכן, וזאת בנוסף לחוסר רצונן של הרשויות המקומיות לעזור.^[13]

התפשטות הווינה לגונדר הביאה לשליטה בריכוזים יהודים במחוז אשר תרמה ליציאתם לסודאן.^[14] שינוי משמעותי שתרם ליציאה היה הדחתו של המושל מלכו וההקלות בהגבלת התנועה על ידי המושל החדש, וסייהו סהלו.^[15][16][17]

רבים מהיהודים צעדו לסודאן בקבוצות מאורגנות שלרוב הודרכו על ידי אנשי הקומיטי שהחביאו מים, מזון ותרופות בדרכים. אחרים קיבלו ליווי צמוד וחמוש של לוחמי הווינה או רכשו את שירותיהם של מורי דרך נוצרים או מוסלמים ובודדים הצטרפו לקבוצת של נוצרים. הצועדים לקחו עימם רק את מה שהיה צריך למסע ולא יותר. היו שלושה מסלולים עיקריים שעברו דרך גדות הנחלים והנהרות וששימשו את הצועדים: העטברה, האנגרב והתכזה. הצועדים נמענו מלעבור דרך מחסומים צבאיים ונקודות יישוב. החציה לסודאן הייתה בקרבת העיירות מטמה, עבדארפי וחומרה בהתאמה. המסע מגונדר למחנות ארך בין עשרים לשלושים יום והמסלול כלל צעידה מיישוביהם ששכנו באזורי הווינה דגה והדגה שברמה האתיופית שבהם עברו במעברים הררים לכיוון אזור הקולה, השפלה והמדבר, ושבהם שכנו מחלות רבות שתקפו רבים וזאת בנוסף לעונת הגשמים שהחלה ושגרמה לתחלואה גבוהה. במהלך המסע רבים מתו ממחלות, מהכשת נחשים, מחוסר במזון ומים, ומירי של חיילי הממשלה. כמו כן רבים הותקפו על ידי צועדים אחרים ופורעי חוק בתקיפות שכללו אונס נשים וביזת אספקת המזון, המים והתרופות. נוסף על כן חלק מהמדריכים שאינם מבני הקהילה נטשו את הקבוצה, שדדו אותה או הסגירו אותה לצבא ולפורעי חוק וזאת לאחר שקיבלו את תשלומם.^[18][19]

היהודים מגונדר החלו להגיע למחנות החל ממרץ 1984 והתרכזו בשלושה מחנות עיקריים אום רקובה, טווטוואה וואדי אל חולא וזאת בהתאם למקום חציית הגבול. באום רקובה היהודים התרכזו באזור שבו שכן מרכז הקבלה של הפליטים, שבו התקבלו פליטים חדשים, ובו היו אוהלים ובקתות. באזור הזה היו בנובמבר, ערב המבצע, כ-9 אלף יהודים. מחנה אום רקובה נוהל על ידי הנציבות הסודאנית לפליטים שיוצגה במקום בידי שני אזרחים שוודים ממועצת כנסיות שוודיה, ומועצת כנסיות סודאן אשר היו תלויות באספקה מנציבות האו"ם לפליטים. מחנה ואדי אל חולא נוהל על ידי רופאים קנדים למען פליטים אפריקאים, ובהם היהודי הקנדי הנרי גולד, ששמו דגש על הקהילה. אף היהודים עצמם הפיצו ביניהם את הידיעה כי יש לחפש את ד"ר גולד. ארגון זה גורש באוגוסט על ידי סודאן כאשר עזרתו לפליטים היהודים הייתה ברורה מדי.

אחת מהסיבות העיקריות לתמותה הגבוהה היה החוסר במים לשתייה והחוסר במזון. באזור היהודים באום רקובה לא הייתה כלל אספקת מים עד אוגוסט ולפני כן המים הובאו במכלים על גבי חמורים מאזור אחר במחנה ונאגרו במכלי נפט שהזדהמו והפיצו מחלות מידבקות. בטווטוואה לא הייתה שום אספקת מים ואלו הובאו מהעיר גדריף. בואדי אל חולא הפליטים שתו מים מזוהמים ביותר מנהר התכזה הסמוך עד אשר באוגוסט נחפרה באר.^[20] הפצת המזון במחנות נעשתה על ידי מתנדבים והיא נשלטה על ידי הפליטים האתיופים הנוצרים ובפיקוח הנציבות הסודאנית ומתנדבי ארגוני הסיוע. היהודים הופלו בחלוקת המזון שגם כך הייתה מאוד מצומצמת ורבים מהם חיו במשך שבועות ללא מזון. אפשרות נוספת להשיג מזון הייתה בחנויות הסודאניות, וקנייה שכזו הייתה תלויה בכמות הכסף שהפיץ הקומיטי נוסף על החוסר הרב שהיה בחנויות אלו.^[21] הפליטים ניסו לשמר את הדת היהודית גם כאשר הוצע להם מזון, ובעיקר בשר, שאינו כשר והעדיפו לרעוב.^[22]

מבחינה בריאותית בחלק מהמחנות היו זמנים שבהם לא היה צוות רפואי כלל, בנוסף לציוד הרפואי אשר היה דל מאוד. לעיתים היה סכסוך בין ארגונים שונים על הסמכות במחנה גם כאשר היה חוסר ברופאים וארגון אחר הסכים לשלוח למקום רופא מטעמו. המחלות הנפוצות בקרב הפליטים היו מלריה, שחפת, דלקת קרום המוח, חצבת, דלקת כבד, דיזנטריה וכולרה.^[23] הצפיפות הייתה הגורם העיקרי להפצת המחלות. במקור המחנות לא הוכנו לכמות פליטים גדולה והיהודים העדיפו להצטופף בבקתות ובאוהלים כיוון שזו הביאה הרגשה של ביטחון.^[24] זאת ועוד, היהודים חשדו ולא ביקשו עזרה חיצונית מאנשים שלא הכירו ושלא היו חלק מקהילתם. הדבר הגיע לידי כך שחשדו בכך שמנסים להרעיל אותם ולהזריק להם גורמי מחלות ורבים נמנעו מלהגיע למרפאה וניסו לטפל במחלות בדרך מסורתית.^[25]

היחסים עם הפליטים האתיופים הנוצרים תרמו גם הם למצב שהיה רע במילא. יחסים אלו הובאו מאתיופיה, לרבות היחס ליהודים כבודה ורבים מהם האשימו את היהודים ברעב, במחלות ובמוות של נוצרים. הדבר הגיע לכך שנוצרים רבים חששו לבוא למרפאה מפני שהייתה באזור שרבים מהפליטים בו היו יהודים.^[26] ומעל הכול היהודים משכו תשומת לב בגלל מבצעי החילוץ החשאיים ורשת הקומיטי.^[27]

מנתונים רשמיים של מחנה אום רקובה היהודים מתו בקצב של שמונה ליום. לפי רישומי המחנה בין אפריל לאוגוסט מתו 1,939 איש ש-62% מתוכם היו בני 15 ומטה.

באפריל ועם תום הגשמים, דיווחו ארגוני הסיוע לפליטים לוויבר על האסון ההומניטרי במחנות בקרב היהודים. וויבר ביקר באום רקובה שלאחריו השתמש בתקציב החירום של סוכנות הפליטים לרכוש מזון ותרופות והעביר את הידיעות לוושינגטון. ביוני התקבל דיווח נוסף לוויבר על העמקת המשבר במחנות שבעקבותיו ביקר שוב במחנות. לאור זאת פנה וויבר אל ניקולס מוריס, נציב סוכנות הפליטים של האו"ם בסודאן, בבקשה לעזור במשבר, אולם זה סירב לתת ליהודים יחס מועדף.^[28] במקביל יידע וויבר את השגריר הורן שהודיע זאת למזכירות המדינה.^[29] לאחר מכאן קיבל וויבר הוראה לטוס לז'נבה ולדון בנושא עם ריצ'רד שמיזר. אנשי סוכנות ההגירה ובהם המתאם לענייני פליטים, יוג'ין דגלאס ומשנהו ריצ'רד קרייגר החל לדון במצב מול פרינסטון ליימן סגן ראש המחלקה לענייני אפריקה במחלקת המדינה, ג'יימס פורסל ראש סוכנות הפליטים וסגנו גאנה דאווי.^[30][31] בשלהי יוני פגש ושוחח קריגר עם בכיר סודאני שביקש מארצות הברית עזרה במזון, עזרה לפליטים, ונשק ללחימה אל מול המורדים בדרום המדינה. האמריקאים הציעו לשליח סיוע מוגדל תמורת הסכמה להוצאת היהודים.^[31]

אותם הדיווחים הגיעו גם לממשלת ישראל דרך סוכני המוסד, וישראל החלה לשחד את בכירי סודאן באמצעות עדנאן ח'אשוקג'י, נסים גאון ומשה מני שהיו מקורבים להם.^[32][33][34]

האמריקאים היו הראשונים לפנות לישראל בדבר מצבם של היהודים במחנות ובנוגע למבצע חילוץ וב-5 ביולי הגיע קריגר לישראל לסדרת פגישות בנושא.^[35][30] במקביל יצר דאווי קשר עם ג'יימס קרלין, ראש וועד ההגירה ודחף להרחיב את הוצאת היהודים, דוואי השיב כי הוא בקשר הדוק עם יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, שסבר כי קריגר והאמריקאים לוחצים יותר מדי על וועד ההגירה בנוגע להרחבת פעילותו, ולדעתו יש לבצע מבצע ימי בפרופיל נמוך וכי וועד ההגירה מוכן לעבוד על מבצע שכזה. לאור זאת החלו הגורמים האמריקאים במחלקת המדינה להתחיל לדחוף למבצע ימי.^[30] באמצע יולי נכח קריגר בכנס בינלאומי בז'נבה על פליטים אפריקאים. הוא ניצל כנס זה לפגישה עם הנציב הסודאני לפליטים, מוחמד אל-רחמן, אך זה סירב לעזור במבצע שכזה מחשש לחייו. מחשש להדלפות כינסו האמריקאים צוות מיוחד למבצע שכלל בכירים במדור לענייני אפריקה במחלקת המדינה ועם קשרים הדוקים עם הבית הלבן.^[36]

הדיווחים על מה שהתרחש בחודשי הקיץ במחנות הגיעו לידי האקטיביסטים. במהלך אוגוסט פגשו פעילים יוצאי אתיופיה בראש הממשלה, יצחק שמיר, אשר הבטיח לעשות הכול.

הביקורת של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה והאגודה הקנדית היו חלק מביקורת כללית על התנהלותה של ישראל כלפי עליית ביתא ישראל בכלל והעלייה דרך סודאן בפרט. פעילים בוועד הפועל שהשתדלו בקונגרס העלו כי מצבם של היהודים במחנות היה פרי תכנון ישראל לדלל את אוכלוסיית העולים, מה שהביא את התערבותם בקונגרס ב-1981 ו-1982 והביא אותם שוב ללחוץ על הקונגרס במהלך ספטמבר 1984 שבמהלכו דן הקונגרס במצב הקהילה בסודאן במשך כשישה ימים.

בספטמבר הגיע לוושינגטון יצחק שמיר, המשנה לראש ממשלת ישראל, ופגש במזכיר המדינה, ג'ורג' שולץ ודן איתו בדבר ההידרדרות הנוספת במחנות ובמצב הפליטים היהודים. שמיר הציע להוציא את היהודים דרך נמל התעופה בחרטום, תוך שיציאתם של פליטים אתיופים נוצריים מסודאן למדינות אחרות באמצעות סוכנויות פליטים תשמש כחיפוי נוסף על הרעב המתחולל באתיופיה.

במקביל הדרדר המצב במחנות שוב וזאת בגלל נהירתם של אלפי אתיופים, בעיקר מהמחוזות אריתריאה ותגראי. נהירתם של האתיופים בהמוניהם התרחשה לאור החרפת מלחמת האזרחים והרעב שהחל להופיע בעקבות אסטרטגית ההרעבה הממשלתית. רובם של הפליטים האתיופים הגיעו באופן מאורגן ונתמכו על ידי סוכנויות הסיוע של ארגוני המורדים ועד לנובמבר נהרו לסודאן בין רבע מיליון ל-300 אלף פליטים.^[37]

וויבר ערך מספר פגישות עם הנציב אל-אחמדי בנושא הפליטים החדשים שבהן אל-אחמדי ביקש עזרה דחופה מארצות הברית ללחוץ על סוכנות הפליטים של האו"ם לספק בעיקר תרופות. בהמשך נערכה פגישה בין השגריר האמריקאי הורן ושר הפנים הסודאני מוריס שבה סוכם כי עזרה נוספת של האו"ם תעזור במעט. בפגישותיהם העלה וויבר את נושא היהודים ואל-אחמדי הראה נכונות להתערב בהגברת הוצאת היהודים דרך הוועד הבין-ממשלתי להגירה כיוון שהדבר יצר דימוי רע לסודאן וגרם למשבר עם ארגונים ומדינות המעוניינות לסייע לפליטים, אולם הדבר היה תלוי בהסכמת המשטרה החשאית. לאחר מכאן ארגן אל-אחמדי פגישה של וויבר והשגריר הורן עם ראש המשטרה החשאית טייב. לפני הפגישה שוחחו וויבר והורן עם ראש ה-CIA בסודאן, מילט ברדן (אנ'), שנתן את אישורו והדרכתו. בפגישה בין הצדדים השיב טייב כי ישקול מערבות אמריקאית ובפגישה נוספת, שבה נכח ברדן, ואשר כללה שיחות על תוכנית פינוי וסיוע לפלטים הסכים טייב למבצע פינוי שיערך על ידי ה-CIA. ב-21 בספטמבר הודיעו הסודאנים באופן רשמי כי ישתפו פעולה עם ארצות הברית בהוצאת היהודים.^[38][39]

הצדדים ארגנו צוות היגוי שכלל את וויבר, כנציג האמריקאי, ושני קצינים סודאנים, מוסא סעייד ואל-פטיאה ארווה, שמונו על ידי טייב. כבר בפגישת הצוות הראשונה דחו הסודאנים מבצע פינוי ימי וזאת בגלל סכנת החשיפה שבה ומשום שמבצע כזה יהיה מבוסס על קו ישיר מסודאן לישראל. לאחר הדחייה והצעה של מספר חלופות בהן הגברה של מערבות הוועד הבין-ממשלתי להגירה שתהיה איטית החל להתגבש רעיון לרכז את היהודים במחנה טווטוואה הנמצא על הכביש לחרטום ומשם להביאם לאזור מרוחק בנמל התעופה חרטום ולהטיסם אל מחוץ למדינה.^[40] הצוות בדק את הדרך המתוכננת, ואת המצב בטווטוואה שבה ירוכזו היהודים, אשר הייתה במצב טוב יותר משאר המחנות ושבה היו מרפאות, מזון ומים לשתייה. בהמשך, הגיע הצוות לאום רקובה, שבה קיבל תדריך מאנשי המשטרה החשאית במקום בדבר מצב היהודים וסייר באזור בו חיו היהודים, בנפרד משאר הפליטים, במקום מועד לשיטפונות, בשימוש במי שתייה מזוהמים, ללא מקום לאחסון מזון וללא אספקה רפואית. בהמשך פגש הצוות בקולונל דניאל דנג לאול ראש מערך האבטחה בגדריף שהסכים לספק שמירה חמושה ליהודים שירוכזו בטווטוואה, נהגים לאוטובוסים, חנויות עם אספקה, ומציאת מקומות מסתור בחרטום. לתוכנית נוספו גם חכירת מטוס פרטי לקצינים הסודאנים ולטייב לשם זירוז הגעתם למחנות, אוטובוסים, מזון לנהגים, מכשירי קשר, מוסכים, דלק, חלקי חילוף ועוד. התוכנית הועלתה על טיוטה ונשלחה אל וושינגטון. האמריקאים קיבלו את התוכנית והשיבו שתעלה לדיון עם ישראל בכנס הקרוב של נציבות הפליטים של האו"ם בז'נבה.^[41]

בראשית אוקטובר התכנסה ישיבה של וועד ההנהלה של סוכנות הפליטים של האו"ם בז'נבה וזו נוצלה להסכמה כללית על תוכנית פינוי. בראש המשלחת הסודאנית עמד הנציב אל-אחמדי ובה נכלל קצין מטעם ראש שירות ביטחון עומאר, המשלחת האמריקאית כללה את וויבר, ארתור דוויי, קריגר וליימן. האמריקאים פגשו במשלחת הישראלית שכללה את יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, נלה כץ, ראש המגבית היהודית המאוחדת בישראל. בפגישה שבה נכח גם ג'ים קרלין מהוועד הבין-ממשלתי להגירה דנו בטיוטת התוכנית שלאחריה התעקש דומיניץ על מבצע ימי ועזב את עמדתו רק לאחר לחץ אמריקאי. דומיניץ הציע בין היתר שליחה מידית של עזרה כספית ורפואית למחנות, אולם וויבר התנגד וראה בהצעה ניסיון התחמקות. הצדדים בסופו של דבר הסכימו והקימו צוות שכלל את דומיניץ, וויבר, קריגר ואיש מוסד. הצוות קיבל את טיוטת התוכנית שכללה הוצאת היהודים מסודאן בטיסות סחר ליעד שמחוץ לסודאן וממנו לישראל.^[42][43][44]

לאחר זאת פגש וויבר בסודאנים שהביעו הסכמה לתוכנית והציבו תנאי, ששום ישראלי לא ידרוך על אדמת סודאן. לאחר הפגישה פגש וויבר בישראלים שהודיע להם כי יהיה ניתן לפנות את כל היהודים בחמישה-שישה שבועות והוסכם כי ישראל תהיה אחראית על מציאת כלי הטיס ותממן את המבצע. בסוף הפגישה קיבל וויבר רבע מיליון דולר להכנות וכן הסכמה סודאנית לנציג בן הקהילה שישב במחנות ויהיה אחראי על זיהוי הפליטים. עם תום סבב השיחות וויבר דן עם רובין גודמן, נציג הוועד הבין-ממשלתי להגירה בסודאן, ובו הוסכם שהוצאת היהודים על ידי הארגון תימשך גם כאשר המבצע ייושם.^[42][43]

מיד לאחר פגישת אוקטובר החלו ההכנות למבצע שבמסגרתן כץ יצרה קשר עם בכירי המגבית היהודית המאוחדת והודיעה להם להתחיל להתכונן לערוך מגבית שתכסה את הוצאות המבצע והוצאות קליטתם של הפליטים.^[45] בסודאן, וויבר והסודאנים החלו להכין את הקרקע, ובאמצעות הכסף שניתן מישראל נרכשו בין היתר אוטובוסים בעלי קיבולת גדולה, מזון, ביגוד ומים לנוסעים, דלק, חלקי חילוף ונהגים. במקביל יצאה הנחיה מהמשטרה החשאית הסודאנית לפליטים היהודים שחיו באום רקובה ובודי אל חולא להתאסף בטאוואה.^[46]

אמצעי ההטסה שהמוסד בחר למבצע הייתה חברת התעופה טראנס יורופיאן איירווייז (אנ') בבעלותו של היהודי-הבלגי ג'ורג' גוטלמן, שהפעילה בין היתר טיסות ברמדאן לעולי רגל מסודאן לערב הסעודית, שכן זו לא תעורר חשד. איש המוסד, אפרים הלוי, פנה לגוטלמן וביקש ממנו להירתם למבצע. גוטלמן הסכים ופנה לשר המשפטים הבלגי, ז'אן גול (אנ'), שהיה אמון על השירותים החשאיים כדי לקבל את אישורו. גול פנה אל ראש הממשלה, וילפריד מרטנס, שנתן את אישורו.^[47][48]

בישראל, החלו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה בהכנות לקראת הגעת העולים ואורגנו עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים, מתורגמנים ומדריכי הוראה שהיו בעיקר מורות חיילות.^[49][50] במקביל בחר המוסד בהמלצת זימנה ברהני בזכריה יונה, בנו של יונה בוגלה, כיוצא אתיופיה המוכר שישלח לסודאן. יונה תודרך בנושא ונשלח לסודאן דרך אירופה אליה הגיעה ב-18 בנובמבר.^[51][52][53] עם הגעת יונה לסודאן פגש בגורמים הסודאנים המוסמכים ואת סגל השגרירות האמריקאית, אז גם הופקד צוות של המשטרה החשאית הסודאנית לשמירה עליו וכן מונה ניקולס מנדרידאס, עוזרו האישי של וויבר, כאחראי עליו.^[54][55] בהמשך נפגש יונה עם הקומיטי וצוותי המוסד וערך סיור במחנות הפליטים שבהם הוחלט שהעולים הראשונים יהיו חולים וזקנים, אולם סמכותו של יונה כנציג ישראל הבכיר במקום שמחליט על העולים הביאה אי-נחת בקרב חלק מאנשי הקומיטי שהיו אחראים על כך קודם לכן.^[56][57]

המבצע שזכה לשם "מבצע גור אריה יהודה" החל ב-21 בנובמבר 1984, אחר הצהריים, כאשר יונה נכנס לטוואווה והחל לארגן קבוצה ראשונה. הקבוצה מנתה 283 פליטים ביניהם חולים, זקנים וילדים. הפליטים הועלו לארבעה אוטובוסים והוסעו לחרטום בלוית בכירי שירות הביטחון הסודאני ובכירי השגרירות האמריקאית. כאשר הגיעו לבירה הפליטים רוכזו בבתי מחסה והמתינו להגעת המטוס שאיחר בשלוש שעות. הפליטים הועלו למטוס שהמריא לבריסל ב-4 לפנות בוקר, שם עצרו לחניית ביניים של שעתיים שבסיומה המשיכו בטיסה.^[58][59] בישראל המתינה לפליטים קבלת פנים שכללה אישיים בכירים לרבות ראש הממשלה, שמעון פרס. עם נחיתת הטיסה בנמל התעופה בן-גוריון נשלחו חולים על גבי אמבולנסים שהמתינו במקום ישירות לבית החולים שיבא והשאר למרכז מעבר לעולים באשקלון. המטוסים עצמם חזרו ריקם לסודאן דרך אתונה.^[60][61]

סכסוך נוסף עם הקומיטי היה בנוגע לברייה^[62][63][64]. במהלך כל מבצעי אחים הועלו לישראל גם הברייה, אולם כאשר יונה הגיע הוא מנע את עליית הקבוצה והפריד אותה משאר הקהילה. בניגוד לכך, אנשי הקומיטי והמוסד ראו את הברייה כזכאי עלייה וככאלו שלא ניתן להתעלם מהם ולהשאירם בסודאן. לאור זאת, העלו הקומיטי והמוסד את הברייה במבצעים שהופעלו במקביל.^[65][66] סכסוך אחר התרחש כאשר אנשי קומיטי ומספר עובדי מרפאת ועד ההצלה הבינלאומי לקחו כסף מפליטים יהודים והבטיחו להם שיהיו בין הראשונים לעלות. יונה דחה את הרשימות שהובאו לו ולא עמדו בקריטריונים ואוים על ידי אותם אנשי קומיטי.^[67] אנשי הקומיטי לא יכלו להתקרב ליונה אשר היה תחת השגחה ביטחונית גבוהה ולכן בחרו להתפטר מתפקידם ויונה גייס אנשי קומיטי חדשים שכללו מורים לשעבר שעבדו תחת אביו, באגודה לרווחת הפלאשים, וכאלו שהומלצו על ידי חבריו.^[68] לאחר מכאן המשיך המבצע ללא כל הפרעה.

החל מראשית דצמבר תדירות הטיסות עלתה ומטוס יצא מחרטום בכל 24 שעות במקום 48 שעות.^[69][70]

ביום שבו החל מבצע ההטסה התקיימה פגישה חשאית של בכיר ישראלי עם בכירי המגבית היהודית המאוחדת בקונסוליה הישראלית בניו יורק שבמהלכה ביקש לערוך מגבית של 60 מיליון דולר. בעקבות זאת וביום שלמחרת פתחה המגבית במבצע התרמה וקבעה כינוס מיוחד בנושא.

המבצע כלל תעמולה אשר התבססה על שלושה מוטיבים עיקריים:

1. השואה - הקמפיין השווה את הפליטים בסודאן ליהודים במחנות ההשמדה הנאציים.
2. המצב באתיופיה - שימוש במראות מהרעב באתיופיה שנכנס לתודעה הבינלאומית החל מאוקטובר.
3. יציאת מצרים - דימוי נוסף שנעשה הוא יציאתה ההמונית של ביתא ישראל לסודאן שהוצגה כיציאת מצרים, דימוי אשר הפך ראשי בקמפיין ובו נטבע השם "מבצע משה" למבצע ההטסה.

חלק מאותם מוטיבים התבססו על שקר, לרבות שהיהודים נמצאים גם הם תחת סכנת רעב, אף על פי שרוב האזורים בהם חיו היהודים לא נפגעו ואף יצרו עודפי מזון.^[71]

פרטים על המבצע החלו לדלוף לעיתונות יומיים לפני תחילתו והתעצמו עם הזמן.^[72]. הראשונים לחשוף את המבצע בעקבות הדלפה היו עיתונים בארצות הברית ולאחר מכן עיתונים ישראלים וסוכנות הידיעות AP ורויטרס^{[דרוש מקור]}. העיתון "הטיימס" פרסם בלונדון פרטים רבים על המבצע, למרות בקשת הצנזורה הצבאית בישראל לא לפרסם אותם.^[73]. ב-4 בינואר 1985 אישר ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס את קיומו של המבצע, ובמסיבת עיתונאים לקח את האחריות על מחדל הפרסום.^[74] במקביל העלו מנהגים יהודים בצרפת, שסייעו בארגון המבצע, את הטענה המידע הודלף במתכוון על ידי גורמים דתיים בישראל שהתנגדו להעלאת יהודי אתיופיה בגלל הספק ביהדותם.^[75] בעקבות זאת דרשה סודאן מישראל לעצור מיד את המבצע. קטיעת המבצע בסביבות 20 בינואר 1985 הותירה יהודים רבים במחנות הפליטים. חלקם נספו וחלקם הוטסו מסודאן ומאתיופיה במבצע שבא ובמבצעים משלימים של חיל האוויר הישראלי.

בעקבות פרסום המבצע הודח נשיא סודאן ג'עפר נומיירי, באפריל 1985, בעת שהיה בביקור בארצות הברית.^[76]

• מיכה פלדמן, יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, 1998
• אורי רדה, מאתיופיה דרך סודאן להר הרצל: הטרגדיה של 'מבצע משה' והמאבק להנצחה, אות למופת, 2005
• גדי בן־עזר, המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977, מודן, 2007
• מיכאל קורינאלדי, "עליית יהודי אתיופיה בעשור הרביעי: יציאת מצרים של יהודי אתיופיה", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי: ירושלים, 2016, עמ' 304-293.

ספרות כללית על אתיופיה וסודאן בתקופה זו

• האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה - ארכיון היסטורי
• מבצע משה, מעריב, 23 באוקטובר 1985
• איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, באתר הארץ, 7 במרץ 2006
• יובל מלחי, המחסום ומבצע משה – יציאת אתיופיה חלק 16, באתר "קטעים בהיסטוריה", 31 באוגוסט 2020
• "עליית יהודי אתיופיה לישראל, 1985-1948", פורסם באתר ארכיון המדינה ב-23 בנובמבר 2022: https://catalog.archives.gov.il/publication/aliya-of-jews-from-ethiopia-1985-1948/
• מבצע משה, 1984-1985, דף שער בספרייה הלאומית