Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
שטח גלילי[א] הוא אזור שאינו מצוי בתחום שיפוטה של שום רשות מקומית.
בדרך כלל, שטחים גליליים מצויים באזורים שלא מתגוררים בהם תושבים, אך בחלקם יש כפרים בלתי מוכרים או מבני מגורים בודדים.
השטחים הגליליים נוצרו כתוצאה משתי סיבות עיקריות:
מאחר שאין שלטון מקומי בשטח הגלילי, מצד אחד אין גוף שבסמכותו להתקין ולאכוף חוקי עזר או להטיל תשלום ארנונה, ומצד שני אין מי שמספק שירותים לתושבים ולבתי העסק המצויים בו. ההסדרה היחידה של שטחים גליליים בחקיקה ראשית מצויה בחוק התכנון והבנייה, שבו נקבע כי המוסד התכנוני המוסמך בשטח הגלילי הוא הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. רישוי עסקים מתבצע בפועל על ידי משרד הפנים.
מאז שנות ה-90 המגמה הרווחת במשרד הפנים היא לפעול לסיפוחם של שטחים גליליים לרשויות מקומיות. כך, למשל, סופחה רמת בקע לבאר שבע ובתי הזיקוק סופחו לחיפה.
בהצעת חוק העיריות[2], שיזם משרד הפנים, הוצע להסדיר בשטחים הגליליים תחומים מוניציפליים נוספים, באמצעות הממונים על המחוזות במשרד הפנים או רשויות מקומיות הגובלות בשטח הגלילי.
מלבד נמל התעופה בן-גוריון, מצויים בשטחים גליליים גם מפעלי התעשייה האווירית, פארק הכרמל, מתקני השפד"ן, מקווה ישראל, פארק אריאל שרון, וכן בסיסים שונים של צה"ל, ובהם חלק ניכר מבסיס צריפין ובעבר גם בסיס חיל האוויר לוד, לפני שנסגר.
השטח הגלילי הגדול ביותר בישראל נמצא ב"אזור הסייג" שבו רוכזו בשנות ה-50 הבדואים בנגב, ונמצא בין באר שבע, דימונה וערד. בגלל היעדר שלטון מקומי באזור, כל הבנייה הבדואית בו היא בלתי חוקית, והיישובים שבשטח הם בלתי מוכרים. עם השנים הוקמו עיירות בדואיות בחלק מהשטח ביוזמת המדינה, וחלק מהיישובים הבלתי מוכרים קיבלו מעמד רשמי במסגרת המועצה האזורית אבו בסמה.
בממשל המקומי בארצות הברית, שטח גלילי נקרא אזור לא מאוגד (אנ')[ב]. זה מתייחס בדרך כלל לחלק של מחוז שנמצא מחוץ לכל תחום שיפוט של עירייה. קהילה לא מאוגדת היא מונח כללי אחד לאזור גאוגרפי בעל זהות חברתית משותפת, ללא ארגון עירוני או ייעוד פוליטי רשמי כעיר או עיירה. שני הסוגים העיקריים של קהילות לא מאוגדות הם:
רוב המדינות העניקו צורה כלשהי של שלטון מקומי, כך שלוועדות מחוזיות, או מועצות יש אותן סמכויות באזורים אלה כמו שיש למועצות ערים או מועצות ערים באזורים המשולבים בהתאמה[3]. יש מדינות שמעבירות את הסמכויות הללו לידי עיירות, שהן חטיבות אזרחיות קטנות של כל מחוז ונקראות "עיירות" בחלק מהמדינות.
הבדלים בחוקי כל מדינה לגבי שילוב קהילות, מובילות לשונות גדולה בתפוצה ובאופי של אזורים לא מאוגדים. אזורים לא מאוגדים למעשה אינם קיימים בשמונה מהמדינות הצפון-מזרחיות: כל הקרקעות בניו ג'רזי, קונטיקט, מסצ'וסטס, ניו יורק ורוד איילנד, וכמעט כל הקרקע בניו המפשייר, פנסילבניה וורמונט, הן חלק מאזור משולב מסוג כלשהו. באזורים אלה, סוגים (ושמות רשמיים) של גופים ממשלתיים מקומיים יכולים להשתנות. בניו אינגלנד (הכוללת חמש מתוך שמונה מדינות אלה, בתוספת המדינה הפחות מאוגדת במלואה של מיין), עיריות מקומיות ידועות כעיירות או ערים, ורוב העיירות מנוהלות על ידי סוג של דמוקרטיה ישירה, כגון מפגש העיר הפתוח(אנ')[ג] או ישיבת עיר ייצוגית(אנ'). עיירות גדולות יותר בניו אינגלנד עשויות להתאגד כערים, עם צורה כלשהי של ממשל מוניציפלי של ראש עירייה. בניו ג'רזי, קיימים גם סוגים מרובים, כגון עיר, עיירה, עיר, רובע או כפר (city, township, town, borough, or village), אך הבדלים אלו הם במבנה הזרועות המחוקקות, ולא בסמכויות או בתפקודים של הישויות עצמן.
בקצה הנגדי של הספקטרום נמצא מודל "מחוז חזק" של וירג'יניה[4]. וירג'יניה ומדינות אחרות בעלות מודל זה, כמו אלבמה, מרילנד וטנסי, מציבות דרישות מחמירות להתאגדות או מעניקות למחוזות סמכויות רחבות שבמדינות אחרות מבוצעות על ידי ערים, מה שיוצר חוסר תמריץ להתאגד, ולכן יש להם אזורים עירוניים גדולים אשר אין ממשלה עירונית מתחת לרמת המחוז.
במדינות אמצע האוקיינוס האטלנטי כמו ניו יורק ופנסילבניה, נפוץ מודל היברידי[4] המנסה לאזן בין שתי הגישות[5], כאשר קיימות הקצאות כוח שונות בין עיריות ומחוזות.
ברחבי ארצות הברית, כמה ערים גדולות סיפחו(אנ') את כל האזורים הבלתי מאוגדים שמסביב בתוך המחוזות שלהן, ויצרו את מה שמכונה צורות ממשל מאוחדות של עיר-מחוז (למשל, ג'קסונוויל, פלורידה ונאשוויל, טנסי). במקרים אלה, אזורים לא מאוגדים ממשיכים להתקיים במחוזות אחרים של המטרופולינים שלהם. לעומת זאת, אי מחוז(אנ')[ד] מוקף ברוב או מכל הצדדים ברשויות מקומיות. באזורים של אוכלוסייה דלילה, רוב הקרקעות בכל מדינה נתונה עשויה להיות בלתי מאוגדת.
מדינות מסוימות, כולל צפון קרוליינה, מעניקות סמכות שיפוט חוץ-טריטוריאלית(אנ') לערים ועיירות (ולעיתים רחוקות לכפרים) כדי שיוכלו לשלוט בתכנון אזורי למרחק מוגבל לאזורים לא מאוגדים סמוכים. פעולה זו נחשבת לעיתים קרובות כגורם מבשר (ולפעמים כדרישה משפטית) לסיפוח מאוחר יותר של אותם אזורים. זה שימושי במיוחד במחוזות כפריים שאין להם ייעוד כלל, או רק ייעוד נקודתי עבור קהילות לא מאוגדות.
בקליפורניה, לכל המחוזות מלבד העיר ומחוז סן פרנסיסקו יש אזורים לא מאוגדים. אפילו במחוזות מאוכלסים מאוד, החלקים הלא מאוגדים עשויים להכיל מספר רב של תושבים. במחוז לוס אנג'לס, ממשלת המחוז מעריכה את אוכלוסיית האזורים הלא מאוגדים בה כעולה על מיליון איש. למרות שיש 88 ערים ועיירות משולבות, כולל המאוכלסות ביותר במדינה, 65% מהקרקעות במחוז לוס אנג'לס אינן מאוגדות. אלה מורכבים בעיקר מהיער הלאומי של אנג'לס(אנ') ואזורים דלילים מצפון לו[6]. בקליפורניה, חוקת המדינה מכירה רק בסוג אחד של עירייה, העיר. הקוד הממשלתי של קליפורניה מאפשר לערים לקרוא לעצמן עיירות, אם הן רוצות, למרות שהייעוד הוא קוסמטי בלבד.
מדובר באזורים שהם טריטוריה של ארצות הברית אך אינם מהווים חלק מ-50 מדינות ארצות הברית.
אזורים אלה הם בדרך כלל אזורים התלויים בארצות הברית. אזרחי האזורים הם אזרחי ארצות הברית, אולם פטורים מתשלום מיסים למערכת הפדרלית, ואינם יכולים להצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית או לקונגרס (בית הנבחרים של ארצות הברית).
פרטים נוספים בערך אזורים מבודדים (ארצות הברית).
בהקשר של האזורים המבודדים של ארצות הברית, המילה "לא מאוגדת" מתייחסת לטריטוריות שבהן הקונגרס של ארצות הברית קבע שרק חלקים נבחרים של חוקת ארצות הברית חלים עליהם ושלא שולבו רשמית בארצות הברית. נכון לעכשיו, חמשת אזורי הבידוד הגדולים של ארצות הברית הבלתי מאוגדים הם סמואה האמריקאית, גואם, איי מריאנה הצפוניים, פוארטו ריקו ואיי הבתולה של ארצות הברית[7]. אזורים מבודדים לא מאוגדים יכולים להיות מסופחים לאומה אחרת או לקבל עצמאות[8]. לארצות הברית יש אזור אינסולרי בלתי מאוגד אחד, אטול פלמירה. ההתאגדות שם נחשבת כתמידית על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית; לאחר התאגדותו, לא ניתן לפרק את השטח[7]. האיים הקטנים המרוחקים של ארצות הברית ללא אוכלוסייה אזרחית קבועה(אנ') הם "לא מאורגנים" במובן זה שאין להם ממשל מקומי, והם מנוהלים על ידי המשרד לענייני אינסולר(אנ'). סמואה האמריקנית המאוכלסת היא "לא מאורגנת" במובן זה שהקונגרס לא העביר חוק אורגני, אבל יש לה חוקה ורשות מחוקקת ורשות מבצעת טריטוריאלית שנבחרה מקומית.
אזורים לא מאוגדים עם אוכלוסיות קבועות בארצות הברית מוגדרים על ידי המכון הגאולוגי של ארצות הברית כ"מקומות מאוכלסים". מדובר במקום או אזור עם מבנים מקובצים או מפוזרים ואוכלוסייה אנושית קבועה, ללא גבולות חוקיים ורשמיים. לדוגמה, סנדסטון (וירג'יניה המערבית)[9][ה].
בקנדה, בהתאם לפרובינציה, יישוב לא מאוגד הוא כזה שאין לו מועצה עירונית השולטת אך ורק על היישוב. זה בדרך כלל, אבל לא תמיד, חלק משלטון עירוני גדול יותר. אלה נעים בין כפרים קטנים לאזורים עירוניים גדולים הדומים בגודלם לעיירה או לעיר.
באלברטה, קהילות לא מאוגדות יכולות להיות מסווגות ככפר או מקום (Hamlet)(אנ'), יישוב(אנ') או עיירה(אנ'). המלט היא קהילה בלתי מאוגדת שניתן להגדיר על ידי מועצת המחוז העירוני או העירייה המתמחה בתחומיהן, או על ידי שר העניינים העירוניים בגבולות מחוז[12].
בקולומביה הבריטית, התנחלויות לא מאוגדות שוכנות מחוץ לגבולות המוניציפליים לחלוטין, ומנוהלות ישירות על ידי ממשלות אזוריות/מחוזיות בדומה לשיטה האמריקאית.
התנחלויות לא מאוגדות עם אוכלוסייה בין 100 ל-1,000 תושבים, עשויים לקבל מעמד של מקום ייעודי בנתוני מפקד האוכלוסין הקנדי[13].
בפרובינציות מסוימות, שטחים גדולים של שממה לא מפותחת, או מדינה כפרית, הם אזורים לא מאורגנים הנופלים ישירות לתחום השיפוט הפרובינציאלי. לחלק מההתנחלויות הבלתי מאוגדות באזורים לא מאורגנים כאלה, ייתכן שיש סוגים מסוימים של שירותים עירוניים המסופקים להם על ידי סוכנות מעין-ממשלתית כמו מועצת שירותים מקומית באונטריו. בניו ברונסוויק, שבה מתגוררת אוכלוסייה משמעותית במחוז שירות מקומי, ענייני מיסוי ושירותים עשויים להגיע ישירות מהפרובינציה.
בניגוד למדינות רבות אחרות, לאוסטרליה יש רק רמה אחת של שלטון מקומי מיד מתחת לממשלות מדינתיות וטריטוריאליות(אנ'). אזור שלטון מקומי (LGA) מכיל לעיתים קרובות מספר ערים ואפילו מטרופולינים שלמים. לפיכך, מלבד אזורים מיושבים מאוד ומעט מקרים ייחודיים אחרים, כמעט כל אוסטרליה היא חלק מ-LGA כלשהו. אזורים לא מאוגדים נמצאים לעיתים קרובות במקומות מרוחקים, מכסים שטחים נרחבים או בעלי אוכלוסיות קטנות מאוד. כתובות דואר באזורים לא מאוגדים, כמו בחלקים אחרים של אוסטרליה, משתמשות בדרך כלל בשמות הפרברים או היישובים שבשימוש המדינה או הממשל הטריטוריאלי הרלוונטי. לפיכך, אי בהירות לגבי כתובות קיימת רק לעיתים רחוקות באזורים לא מאוגדים[14].
מכיוון שלגרמניה אין רמה מנהלית הדומה לעיירות של מדינות אחרות, רובה המכריע של המדינה, קרוב ל-99%, מאורגן בעיריות (בגרמנית: Gemeinde, ברבים Gemeinden), המורכבות לרוב ממספר התנחלויות שאינן נחשבות לעיריות. מכיוון שליישובים אלה אין מועצה משלהם, בדרך כלל ממונה אורטסבורסטהר או אורטסבורסטהרין (יו"ר/יו"ר הכפר) על ידי מועצת העירייה הקרובה, למעט בכפרים הקטנים ביותר.
בשנת 2000, מספר השטחים הלא מאוגדים בגרמניה, הנקראים Gemeindefreie Gebiete (אזורים ללא עירייה) או יחיד Gemeindefreies Gebiet, היה 295 עם שטח כולל של 4,890 קמ"ר, וכ-1.4% משטחה. עם זאת, לרוב מדובר באזורים לא מאוכלסים כמו יערות, אגמים וסביבתם, אזורי אימונים צבאיים וכדומה.
נכון ל-31 בדצמבר 2007, היו לגרמניה 248 אזורים לא מאוכלסים (מתוכם 214 ממוקמים בבוואריה), שאינם שייכים לאף עירייה, המורכבים בעיקר מאזורים מיוערים, אגמים ונהרות גדולים יותר. כמו כן, התקיימו שלושה אזורים לא מאוכלסים, שכולם שימשו אזורי אימונים צבאיים: Osterheide ו-Lohheide בסקסוניה התחתונה, ו-Gutsbezirk Münsingen בבאדן-וירטמברג[15].
עד שנת 1963, השטחים הלא מאוגדים היחידים היו כאלה שסופחו להולנד מגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, והוחזרו לגרמניה בשנה זו.
בין השנים 1959 – 1968.יובשה חלק מקרקעית ימת אייסלמיר והיא נהפכה להיות שטח בלתי מאוגד. או אז החלה פעילות לעיבוד הקרקע והכנתה לבנייה. בנייתו של הבית הראשון שם הושלמה ב-1976 וב-1984 הוגדר השטח כרשות מקומית חדשה - אלמיירה כרשות מקומית[16].
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
