Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
שַׁבַּת הַגָּדוֹל הוא כינוי מיוחד לשבת שלפני חג הפסח. בשבת זו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח. כן יש הנוהגים לקרוא בשבת זו קטעים מההגדה של פסח. שבת זו ידועה כשבת מיוחדת החל מאמצע ימי הביניים.
השם "שבת הגדול" מופיע כבר בספרים מבית מדרשו של רש"י.[1] בספרים אלו מן המאה ה-12 מוזכרת התמיהה מדוע נהגו לקרוא לשבת זו "שבת הגדול", שהרי אין שבת זו גדולה מיתר שבתות השנה. גם בדברי התוספות, מסכת שבת, דף פ"ז, עמוד ב' נזכר הכינוי. בכל מקורות אלה מובא ש"שבת הגדול" הוא כינוי שגור, כך שיש להניח שהכינוי בן לפחות 900 שנה.
בתקנות השליחים (אנ'), חיבור נוצרי מהמאה ה-4, נקראת השבת שלפני הפסחא, שמסיימת את השבוע הקדוש, בשם "השבת הגדולה".[2] ביטוי זה לקוח מהבשורה על-פי יוחנן,[3] המתייחסת ליום טוב ראשון של פסח, שחל באותה שנה בשבת, למחרת צליבת ישו ויום לפני תחיית ישו.
טעמים רבים ניתנו לכך שהשבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול:
הטעמים שבהם "הגדול" אינו מתייחס לשבת, אלא למושא אחר, כגון הרב הדרשן, פותרים גם קושי לשוני שעולה מהכינוי "שבת הגדול": המילה "שבת" לרוב משמשת בלשון נקבה, ואילו "גדול" הוא תואר לזכר. עם זאת, ישנם מקורות בהם מתוארת השבת בלשון זכר, לדוגמה: "כל שומר שבת מחללו (מלחלל אותו- את השבת)" (ישעיהו, נ"ו, ו').
המנהג הרווח בשבת זו הוא שרב הקהילה דורש לפני הקהל מהלכות הפסח, לעיתים בשילוב דברי אגדה ומוסר. בספר ה"תקנות בישראל" מציין הרב ישראל שציפנסקי כמה קהילות בהן התקיימה חובה של הרב לדרוש דווקא בשבת זו. נטען שההארכה בדרשה זו נובעת מריבוי ההלכות הקשורות לחג הפסח.
בקרב חלק מן קהילות הספרדים נוהגים לומר פיוטים "בניגון" מיוחד לפני הוצאת ספרי התורה בשבת זאת, (דוגמת "שבת וגדול" הנאמר בידי יהודי טריפולי[7]), כמו גם אמירת חלק מן התפילה בניגונים אלו.
בקהילות אשכנז (היום רק בקצת קהילות), נוהגים לומר פיוטים בשבת זו. במנהג אשכנז המערבי, אומרים יוצר "אתי מלבנון כלה" וזולת "אומרת אני", שניהם לר' בנימין בן זרח, קרובת "אוני פרטי רחמתים" ליניי, וסדר הלכה אנונימי "אדיר דר מתוחים".[8] במנהג אשכנז המזרחי, בקצת קהילות אומרים יוצר "אתי מלבנון", ובקצת קהילות אומרים "אאמיר מסתתר" לר' יוסף אבן אביתור,[9] אופן "בלולי אש ומימות" החתום בנימין, זולת "אז כארשת בתולה" לר' יוסף טוב עלם, וקרובת "אלהים בצעדת הכות פתרוס" הכולל סדר הלכה "אלהי הרוחות לכל בשר" לר' יוסף טוב עלם. שני סדרי ההלכות מובאים בכמה וכמה מקומות בפוסקים כראיות להכרעת ההלכה. בנוסח איטליה, אומרים יוצר "אני חומה ושדי כמגדלות" לר' יהודה בן נחום, והכרזה לפסח לר' בנימן בן שמואל.[10]
בחלק מקהילות האשכנזים נוהגים לקרוא חלק מההגדה של פסח - עד המילים "לכפר על כל עוונותינו";[11] והביאו האחרונים לכך טעם - שנס יציאת מצרים החל כבר בשבת שלפני היציאה, כמבואר בטור. יש שהסבירו כי הקריאה מהווה הכנה לליל הסדר. לדעת הגר"א אין לנהוג מנהג זה, וטעמו על פי ההגדה: ”יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא”.[12] משבת זו גם מפסיקים האשכנזים לומר את המזמור "ברכי נפשי" (ספר תהילים, פרק ק"ד) שנוהגים לאומרו כל שבתות החורף לאחר מנחה.[11]
על פי הלוח העברי הקבוע, בשנים פשוטות חל שבת הגדול תמיד בפרשת צו. בחלק מהשנים המעוברות, קוראים את פרשת מצורע ובחלק את פרשת אחרי מות. ברוב הקהילות נהוג להפטיר בשבת הגדול בפרשת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי, ג').
יש שנהגו לקרוא בהפטרה זו רק אם חלה השבת בערב הפסח, ומשום שכתובה בה מצוות ביעור מעשרות, שאמור להיעשות בערב פסח.[13] במקרים שבהם הקריאה בתורה בשבת הגדול היא בפרשת מצורע, יש הנוהגים (של"ה פסחים בהג"ה) לקרוא את ההפטרה הרגילה של הפרשה ("וארבעה אנשים", מלכים ב', ז'), משום שגם בה יש מעניין הנס, שכן יש שם ברכת שפע מיוחדת ("סאה סולת בשקל").
יוסף עופר[14] טען שההפטרה של שבת הגדול התגלגלה מהיותה ההפטרה של חלק מפרשת צו על פי המנהג הקדום בארץ ישראל, דרך היותה ההפטרה של כל פרשת צו על פי המנהג הבבלי, עד להפיכתה להפטרה של שבת הגדול, שבשנים פשוטות על פי הלוח העברי הקבוע קוראים בו את פרשת צו. לדבריו, במקור הפטרת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נקראה עם הסדר (פרשת השבוע הארץ-ישראלית) הראשון שמתחיל בפרשת צו - "זה קרבן אהרן ובניו... מנחה תמיד" (ויקרא, ו', י"ב), על פי הנוהג שהפסוק הראשון בהפטרה היה קשור לשונית לפסוק הפותח את ה"סדר". עם דחיית מנהג הקריאה התלת-שנתי הארץ ישראלי, היו ששימרו את המנהג, וקראו בכל שבת את הפטרת ה"סדר" הפותח את הפרשה, כפי שנהגו בביזנטיון (מנהג רומניה), וכן גם אצל הקראים. בשלב מסוים נוצרה תחרות בין הפטרת פרשת צו הבבלית, "עולותיכם ספו" (ירמיהו, ז', כ"א ואילך) להפטרת "וערבה לה'". הד לעימות נמצא בספר אור זרוע,[15] שמתלבט בין המנהג המקובל בציבור להפטיר תמיד "עולותיכם ספו", לבין מה שקיבל מאבותיו להפטיר "וערבה". הפתרון שהציע הוא לקרוא את "וערבה" רק בערב פסח שחל להיות בשבת, יום בו מוקרב קורבן פסח ולא ראוי לקרוא בו על התנגדות לקורבנות, שמתואר בהפטרת "עולותיכם ספו". בהמשך התשובה הרחיב רבי יצחק מווינה את הדברים גם לכל "שבת הגדול" שלפני הפסח.
עופר מציין שייתכן שהיו גורמים אחרים שהאיצו את הבחירה בהפטרת "וערבה" לשבת הגדול, כגון היותה של הפטרת "עולותיכם ספו" הפטרת פורענות קשה, שהציבור העדיף להימנע ממנה, וכן התקבעותו של המנהג לדרוש ב"שבת הגדול", ובכך להופכה לשבת מיוחדת, כמו גם הקשר המדרשי המאוחר בין "יום ה' הגדול והנורא" לגאולת פסח.
הלבוש והגר"א כתבו שקוראים הפטרה זו בגלל שמוזכרת בה הגאולה האחרונה על ידי אליה הנביא, שמזכירה את הגאולה הראשונה ביציאת מצרים. הרב יעקב עמדין כתב שקוראים הפטרה זו כדי להזהיר את הציבור על המעשרות:
מקורות על שבת הגדול עם הסברים - אתר ספריא
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.