Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. | |
 | |
| קית' מון בעת הופעה ב-1975 | |
| לידה |
23 באוגוסט 1946 Central Middlesex Hospital, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 1978 (בגיל 32) מייפייר, הממלכה המאוחדת |
| שם במה |
Moon the Loon, Uncle Ernie |
| מקום קבורה |
Golders Green Crematorium |
| מוקד פעילות | לונדון, אנגליה |
| תקופת הפעילות | 1964–1978 (כ־14 שנים) |
| מקום לימודים |
Alperton Community School |
| סוגה |
רוק קלאסי רוקנ'רול |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | תופים, כלי הקשה שירה, ביוגל, חצוצרה, טובה |
| בן או בת זוג |
Kim McLagan (1966–1975) |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
קית' ג'ון מון (באנגלית: Keith John Moon; 23 באוגוסט 1946 - 7 בספטמבר 1978) היה המתופף של להקת הרוק The Who.
מתופפים ונגני כלי-הקשה רבים בני ימינו יכולים להעיד שהוא השפיע עליהם רבות, ביניהם: ניל פירט, מיטש מיטשל וג'ון בונהם. מון עצמו למד לתופף אצל אחד המתופפים הרועשים ביותר באותו הזמן, קרלו ליטל. השפעתו המתמשכת נוכחת גם בסגנון המודרני של מתופפים כמו ג'רמיה גרין, וסגנון נגינתו החיוני, המתגלגל והשוטף משפיעה על המוזיקה הפופולרית עוד בימים אלו.
קית' ג'ון מון נולד בלונדון. כילד היה היפראקטיבי בצורה קיצונית, חסר מנוחה ובעל דמיון מפותח. הדבר היחיד שמשך אותו היה המוזיקה. כבר מגיל צעיר זכה ממוריו לשבחים את הכישרון המוזיקלי שלו . ב-1961, כשהיה בן 15, נכשל מון במבחן מעבר ועזב את בית הספר.
ב-17 במרץ 1966 נישא מון בחשאיות לחברתו שהייתה בהיריון, קים קריגן. בתם, אמנדה, נולדה 4 חודשים מאוחר יותר, ב-12 ביולי. ב-1973, קריגן עזבה את מון, ולקחה את אמנדה איתה. הם התגרשו ב-1975.
מון ניגן בהתחלה בסגנון של מתופפים אמריקאים מז'אנר ה-Surf Rock ורית'ם אנד בלוז, מנצל את המקצבים והמוטיבים של אותם ז'אנרים, אך מנגן אותם חזק יותר ועם סמכות רבה יותר. הוא הושפע רבות אף ממתופף הג'אז וחברו להופעות, ג'ין קרופה.
מון התחיל לנגן על סטים בני 4–5 תופים, אך עבר לערכה בריטית בעלת תוף בס כפול בסוף שנת 1965. סיבת מעבר זה הייתה שיחה עם ג'ינג'ר בייקר, שסיפר למון כי הזמין מארצות הברית סט כפול של בס. מון החליט לקחת שני תופי בס ולצרף אותם יחד, ובכך נעשה למתופף הרוק הראשון שהשתמש בסט כפול של תופי בס. ציוד חדש זה הרחיב את יכולות הנגינה של מון בכמה דרגות. הוא נטש כמעט לחלוטין את מצילות ההיי-האט שלו, והתחיל לבסס את הקצב שלו יותר על נגינה חוזרת ונשנית של מקצבי שמונה שמיניות, ועל קירות של רעש לבן שנוצרו על ידי הכאה על מצילות הקראש או הרייד. סגנון נגינה זה עתיד להפוך לסימנו המסחרי של מון, ויכול להשמע במיטבו באלבומים "Live at Leeds" ו-"Who's Next" של להקת המי.
ערך מורחב – המימון החליף את המתופף דאג סנדום, שהיה חבר בלהקה למשך תקופה קצרה. בתוך הלהקה, הגיטריסט פיט טאונסנד היה אחראי על חטיבת הקצב, מפיק צלילים קצביים וריפיים מהגיטרה, בזמן שמון ונגן הבס ג'ון אנטוויסל השתלבו באופן חופשי על בסיס זה. מון בדרך כלל שיחק עם הקצב של קו השירה, במקום להינעל על קצב קבוע יחד עם גיטרת הבס (כמו שבדרך כלל מצופה ממתופפים). יצירותיו של טאונסנד קיבלו בדרך כלל חיים חדשים משל עצמן אחרי שהוצגו למון ואנטוויסל, שהמירו אותן למשהו חדש ובלתי צפוי עם גישתם המיוחדת והשונה כלפי נגינה.
מכיוון שלא היה זמר מוצלח, מון לא נכח באולפן כאשר היה מקליטים את הקולות. דבר זה הוביל למשחק מתמשך עם טאונסנד, שבו מון היה מנסה להתגנב לתוך החדר לשיר עם כולם. בסוף השיר "Happy Jack" ניתן לשמוע את טאונסנד קורא: "ראיתי'תך!" בזמן שהוא מבחין במון מנסה להיכנס בגנבה פעם נוספת אל האולפן. למרות זאת, אפשר לשמוע אותו שר במספר משירי הלהקה, ביניהם "Bell Boy" ו-"Barbara Ann" מהאלבום "Quadrophenia" משנת 1973.
מוקדם בקריירה של המי, הלהקה פיתחה את הקונספט של "השמדה עצמית", מה שגרם להם להשמיד את הציוד שלהם בהופעות ההמוניות שלהם. מון גילה להיטות יוצאת דופן לתחביב זה, בועט בפראות ומוחץ את התופים שלו. במהלך הופעה אצל האחים סמות'רס בטלוויזיה, הוא טען את התוף שלו בחומרי נפץ אותם פוצץ בסיומו של השיר "My Generation", מה שגרם לפי האגדה לבעיות שמיעה קבועות לחבר הלהקה פיט טאונסנד ולבט דייוויס להתעלף. מון עצמו נפצע אחרי שחלק ממצילה פגע בזרועו. בפעם אחרת, הוא מילא את התופים שלו לחלוטין במים, שם בתוכם דגי זהב - וכך ניגן עליהם בהופעה. כאשר אדם מהקהל שאל אותו למה הוא עושה זאת, מון ענה: "אפילו המתופפים הטובים ביותר נעשים רעבים". כל חבריו כינו אותו במהרה "Moon the Loon" (בתרגום חופשי: "מון המשוגע"), שם שהוא עצמו לא אהב.
מון השיג במהירות מוניטין בשל היותו הרסני ביותר. הוא היה ידוע בכך שהשמיד חדרים במלונות, בתים של חברים, ואפילו ביתו שלו, נוהג לזרוק לעיתים קרובות רהיטים מהחלונות ולפוצץ את הצנרת. פעולות אלו נגרמו לעיתים מקרובות עקב שימוש בסמים או אלכוהול.
אחת מהתקריות הכי מפורסמות מספרת עליו שהוא נהג מכונית רולס-רויס לתוך בריכת שחייה - סיפור שנוי במחלוקת אשר הביוגרף שלו, טוני פלצ'ר, מכחיש, ואילו רוג'ר דלטרי טוען שראה את החשבון בן 50,000 הדולרים כתוצאה מהאירוע. אם לשפוט על-פי המסמכים התיעודיים הרבים על חייו, נדמה שהסיפור מזויף. ייתכן כי הסיפור הוא מיזוג של שני סיפורים נפרדים; בזמן שהותו בפלינט, מישיגן, קית' ערך מסיבה אחרי הופעה של המי; לאחר מכן, מנהל הלהקה בא אליו עם תלונות מאורחים אחרים. כשהמנהל בא לחדרו של קית' וראה את האלכוהול והסיגריות, הוא דרש שהמסיבה תיעצר ושקית' יעזוב אותה. עוד בטרם סיים לדבר, קית' לקח עוגה ומרח אותה על פניו, והמנהל זרק בתגובה את מון מהחדר. כשהיה במצב של קהות חושים השתמש במטף לכיבוי אש על רכבים מזדמנים, ואז קפץ לתוך בריכת השחייה שהייתה ריקה ממים. הוא שבר לחלוטין את אחת משיניו (והדביק אותה בחזרה מאוחר יותר). הסיפור האחר הוא על וויכוח שניצת בין מון לאשתו בביתם, וכאשר הוויכוח התחמם מון איים בהתאבדות. הוא נכנס עם הרולס-רויס אל תוך הבריכה הביתית שלהם, ויצא מהמים צוחק.
התנהגותו, אף על פי שהייתה לעיתים קרובות מזעזעת ושערורייתית, הייתה הומוריסטית יותר בחברתו של ידידו הטוב ויויאן סטאנשל, מלהקת כלבי הבונזו. כשוויויאן קיבל לידיו את תוכנית הרדיו של ג'ון פיל לזמן מה, מון הופיע כלמי בסאגה המתמשכת של ויויאן על קולונל נאט, בלש הרפתקן אידיוט. מון גם הפיק את הקאבר של ויויאן לשירו של אלביס פרסלי "Suspicion".
ב-1970, מון היה מעורב בתאונת דרכים מחוץ לפאב בלונדון שבה חברו הטוב ושומר ראשו, קורנליוס "ניל" בולנד, נדרס ונהרג. אף שטענת הפתולוג הייתה שמותו של בולנד היה כתוצאה מתאונה, ולמון ניתן מאוחר יותר פטור מוחלט מאשמה אחרי שהואשם בנהיגה מסוכנת, אלו שהיו קרובים למון אמרו שהתאונה רדפה אותו למשך שארית חייו. בתו של בולנד ניסתה מאוחר יותר לחקור את התאונה, ודווחה שלא יכול להיות שמון הוא זה שנהג.
החיבה של מון לחיים פרועים הזיקה לו, באופן טבעי, ופגעה ביכולתו לתופף ובאמינות שלו כחבר להקה. הנגינה שלו התדרדרה ככל ששנות השבעים התקדמו, ולעיתים קרובות הוא היה נדרש לשבועיים או שלושה כדי ללמוד איך "לנגן כמו קית' מון" שוב, בשל שימוש רב באלכוהול וסמים קשים.
על אף שהעבודה של מון עם להקת המי שלטה על הקריירה שלו, הוא השתתף במספר פרויקטים צדדיים שוליים. ב-1966 הצטרף אל הגיטריסט ג'ף בק, ניקי הופקינס וחבריה לעתיד של לד זפלין ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס כדי להקליט קטע אינסטרומנטלי, Beck's Bolero, ששוחרר כסינגל מאוחר יותר באותה השנה.
ב-1971 נתן הופעת אורח בסרטו של פרנק זאפה 200 מוטלים. הוא שיחק נזירה הפוחדת למות ממנת יתר של גלולות. הוא גם הופיע כ"דוד ארני" בסרטו של קן ראסל מ-1975, "טומי", המבוסס על אלבומם של המי מ-1969. ב-1976, ביצע גרסת כיסוי לשירם של הביטלס "When I'm Sixty-Four", לסרט התיעודי כל זה ומלחמת העולם השנייה.
ב-1974 הוציא את אלבום הסולו היחיד שלו, אוסף של שירי פופ שכונו "שני הצדדים של המון" (על משקל הצד האפל של הירח - The Dark Side of The Moon, אלבום הקונספט המפורסם של פינק פלויד). רוב התיפוף הושאר לאמנים אחרים, ביניהם רינגו סטאר.
הלילה האחרון של קית' מון היה כאורחו של פול מקרטני בסרט "סיפורו של באדי הולי", ב-7 בספטמבר 1978. אחרי שמון וחברתו, אניטה וולטר-לקס, סעדו עם פול ולינדה מקרטני, הם עזבו את המסיבה וחזרו לדירתם בארמון קורזון, אותה שכרו מהארי נילסון. הוא נפטר בשנתו, בגיל 32, ממנת יתר של כלורמתיאזול, תרופה שלקח כחלק מהתוכנית לגמול אותו מאלכוהול. כשהמשטרה חקרה את נסיבות מותו, היא קבעה שהיו בגופו 32 גלולות. כמה מהגלולות היו שלמות. מותו של מון לא היה כתוצאה מהתאבדות, אלא "ביש-מזל מקרי", כאשר ההסבר הנפוץ הוא שמון היה לוקח את התרופה, נרדם, ומתעורר שוב לקחת את התרופה, כיוון ששכח שכבר לקח אותה. קאס אליוט (מלהקת האמהות והאבות), מתה כמה שנים קודם לכן, באותה הדירה ובאותה המיטה ממש. אחרי שאיבד חבר שני באותו הבניין, הארי נילסון היה מוטרד מכדי לחזור לשם, ומכר את הדירה לפיט טאונסנד.
שני חברי המי הנותרים, יחד עם ג'ון אנטוויסל, הצהירו בהזדמנויות נפרדות שהמי מתה ביחד עם מון.
אף על פי שהלהקה, כולל מון, הקליטו עם כלים רבים, הם תמיד הופיעו כרביעייה. בעקבות מותו של מון, המי לא הסתפקו בהחלפתו על ידי המתופף של "פרצופים קטנים", קני ג'ונס, אלא גם הוסיפו את הקלידן ג'ון בנדריק להופעות החיות של הלהקה. באופן דומה, כשאנטוויסל נפטר, מקומו בהופעות נתפס על ידי נגן הבס פינו פאלאדינו, וכן התווסף נגן הגיטרה סימון טאונסנד. עמדת המתופף של המי מאוישת כרגע בידי זאק סטארקי, בנו של רינגו סטאר.
כמחווה, אחד הברים בלונדון בשדרת המוזיקה "לונדון אסטוריה" קרוי "הבר של קית' מון".
ביוגרפיה נכתבה על מון על ידי טוני פלצ'ר, שנקראה "ילד יקר: החיים של קית' מון." "ילד יקר" היה משפט בו מון הרבה להשתמש כאשר היה מזמין משקאות.
בתחילת 2006, ערכת התופים האישית של מון 'תמונות של לילי' הונפקה מחדש תחת השם 'רוחה של לילי'. ערכה זאת שילבה מאפיינים מודרניים, בניגוד למראה המיושן.
קית' מון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קית' מון, באתר AllMusic (באנגלית)
קית' מון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
קית' מון, באתר Discogs (באנגלית)
בן שלו, חוץ מלפוצץ תופים, להשליך טלוויזיות מחלונות ולשתות, קית מון היה גם מתופף גאון, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2018
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
