Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
בשפות שונות קיימים כללי דקדוק שונים ביחס למגדר. שפה משקפת התפתחות תרבותית שנוצרה במהלך אלפי שנים, ולעיתים כללי השפה לא מתפתחים במקביל לתפיסות העולם של החברה דוברת השפה, ועל כן מוצעים שינויים, לפחות שינויים סגנוניים.
שפות רבות (כגון הונגרית, טורקית, טטרית, פינית, אסטונית, ועוד) הן מנוּעות-מגדר: בשום מצב אין להן יכולת להבחין דקדוקית באף מגדר. למשל: יש בהן רק מילה אחת עבור "הוא/היא". למשל, בהונגרית המילה האחת היא: ő. בטורקית: o. בטטרית: Ул. בפינית: hän. באסטונית: ta. בסינית, בעבר הייתה מילה אחת עבור "הוא/היא" שנהגתה ta. אותה מילה ta משמשת גם כיום בדיבור והיא חסרת מגדר, כלומר היא משמשת גם עבור "הוא" וגם עבור "היא". עם זאת בכתב, ובהשפעת שפות מערביות, הסינית המודרנית מבדילה בין המינים הדקדוקיים: "הוא" נכתב 他, ואילו "היא" נכתב 她. לא קיים הבדל בהגיה, אולם קיים חזותי בחלק השמאלי בלבד של המילה.
שפה המציינת מגדר, לא עושה זאת רק עבור המלים "הוא" ו"היא", אלא כל שם עצם מסומן למגדר.
מולן ניצבות שפות מחויבות-מגדר: באי-אלו מצבים (או תמיד) הן כופות על הדובר בהן את ההתייחסות למגדרו של אדם שאינו ספציפי (כגון על ידי שימוש באחת מהמלים: "הוא/היא" וכדומה). העברית, למשל (כשאר השפות השמיות), היא שפה מחויבת-מגדר ("עברית היא סקסמניאקית", כתבה על כך יונה וולך בשירהּ "עברית"[1]).
שפות אחרות הן חופשיות-מגדר: באי-אלו מצבים (או תמיד) הן מאפשרות לדובר להבחין דקדוקית בכל אחד מהמגדרים, אך בשום מצב הן אינן מחייבות את הדובר לבצע הבחנה כזו. בפרט, כאשר הן מאפשרות לדובר להתייחס לאדם לא-ספציפי באמצעות כינוי גוף ממין ספציפי (כגון "הוא/"היא") – אז הן גם מעניקות לדובר את החלופה הדקדוקית להתייחס לאדם זה בכינוי-גוף נייטרלי מבחינה מגדרית.
ייתכנו גם שפות מגדריות-למחצה: אחד מהמגדרים אינו ניתן להבחנה בשפה כזו – בשום מצב, בעוד שבאי-אלו מצבים (או תמיד) מאפשרת השפה הזו הבחנה במגדר הנגדי. למשל בצרפתית "הוא" il, "היא" elle, וקיימת מילה עבור אדם כלשהו ללא יחוד מגדרי on.
שפות מחויבות-מגדר – עשויות להיות "חופשיות-מגדר נקודתית". לדוגמה, במצבים מסוימים[א] מעניקה האנגלית (בעיקר זו הרשמית) חופש מלא לבחור באחד משלושה כינויי-גוף לבני אדם: he (מורה על אדם ממין זכר, ובעברית: "הוא"); she (מורה על אדם ממין נקבה, ובעברית: "היא"); one (מורה על אדם ממין נייטרלי/מגדר א-בינארי, בדומה אל צרפתית: on, ולגרמנית: Man. לכינוי גוף זה אין תרגום לעברית[ב]); באנגלית הפחות רשמית, קיימת מגמה מתחזקת – של שימוש ב: they כלפי אדם שכבר הוזכר קודם לכן ושמגדרו בלתי ידוע – כולל שימוש בתחדיש האנגלי themself (לא "themselves") בהתאמה.
שפות מחויבות-מגדר – עשויות להיות "מגדריות-למחצה נקודתית". לדוגמה, במהלך אלפי שנים במעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל נעלמה בעברית הצורה הנשית "תפעלנה" לטובת הצורה "תפעלו"/"יפעלו", וכמוה צורת הציווי "פעלנה" הפכה ל"פעלו". העברית הישראלית מאפשרת את הצורות המקראיות – אך תוך מיזוג הסמנטיקה המקראית עם הסמנטיקה של לשון חז"ל: הצורה "תפעלנה" התייחדה (כבלשון המקרא) למגדר הנשי בלבד, בעוד הצורה "יפעלו/תפעלו" נותרה (כבלשון חז"ל) נייטרלית – מבלי שתרמוז למגדרם של בעלי הפעולה (תהליך דומה עבר גם על צורת הציווי). בכך נעשתה איפוא העברית הישראלית ל"מגדרית-למחצה נקודתית": בנקודה זו של צורת העתיד (וצורת הציווי) לנוכחים ולנסתרים – לא נותרה כל אפשרות להבחנה במגדר הגברי – אלא בנשי בלבד. לפי האקדמיה ללשון העברית זהו מאפיין כללי של השפה[2]:
צורת הזכר [ברבים] בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. על כן צורת הזכר יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר. זו דרכה של העברית. אנחנו אומרים בלשון זכר 'גן ילדים' (גם אם יש בו רוב של ילדות), 'בית חולים' ועוד, אבל כאשר הכוונה לנשים בלבד נוקטים לשון נקבה, כגון 'בית יולדות'.
במקרא קיימים גם שרידים לצורה נשית לנסתרות עבר שנעלמה מהשפה, כדוגמת "יָדֵינוּ, לֹא שפכה (קרי: שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה" (דברים, כ"א, ז'), ו"וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת" (ספר שמואל א', פרק ד', פסוק ט"ו).
העברית בת ימינו היא שפה מחויבת-מגדר, וכך גם שפות רבות אחרות. ההתנסחות בשפות אלה מתאפיינת על פי רוב (אך לא בהכרח) בסגנון שבו מוענקת דומיננטיות-יתר לאחד משני המינים כברירת מחדל. סגנון כזה נקרא "מגדרי". למשל, בהתייחסות לקבוצת בני אדם הכוללת גברים ונשים – ברירת המחדל בעברית היא המין הדקדוקי הזכרי, ובדומה לכך ברוב השפות מחויבות-המגדר (להוציא כמה שפות אפריקניות מחויבות-מגדר שבהן הדומיננטיות מוענקת למין הנשי, ולהוציא כמה שפות מחויבות-מגדר שבהן אין שום ברירת מחדל לטובת אף מגדר). למשל, בכיתוב על תמרור בעברית מועדף הנוסח: "סע בזהירות" על פני "סעי בזהירות", וכדומה. גם חז"ל גרסו שככלל הושוו הנשים והגברים בכל ציווי התורה, כך שלדוגמה איסור לא תרצח חל על גברים ונשים כאחד.
עם זאת, כמה מפסוקי התנ"ך שכתובים בלשון זכר, נתפרשו כציוויים שנאמרו דווקא אל הזכר. למשל, את הציווי ”וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ”[3]:דרשו בספרי "מלך – ולא מלכה".[4] וכן, את הציווי ”לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם”[5] דרשו חז"ל: "עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית", דרשה שנומקה בכך שנשים אין דרכן לצאת לקדם פני אורחים, או בדיוק אריכות נוסח הכתובים ("עמוני" ולא "עמון").[6]
בנסיבות אלה של מאפייני השפה העברית, אין זה מפליא שרש"י הוטרד מהשאלה מדוע נכתב בספר שמות "מכשפה לא תחיה",[7] ותשובתו: "אחד זכרים ואחד נקבות אלא שדיבר הכתוב בהווה" – כלומר, במציאות הרגילה היה הכישוף נוהג יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, ולכן חרג הכתוב מברירת המחדל. כתיבה ברוח זו אפיינה את כתיבתם של ספרי בישול אחדים, שנכתבו בלשון נקבה – "קלפי, חתכי, טגני", אך לקראת סוף המילניום חל מעבר לכתיבה שוויונית יותר, שינוי וספרי הבישול בעברית כתובים בשפה נייטרלית – "מקלפים, חותכים, מטגנים".
הדומיננטיות של השימוש במגדר הזכרי בשפה העברית, הנובעת מההתנהלות החברתית המקובלת, מתבטאת גם בספר החוקים של מדינת ישראל. חוק הפרשנות, המפרש מונחים שונים בחוקי המדינה, קובע כי "האמור בלשון זכר – אף לשון נקבה במשמע, וכן להפך". בפועל, רוב רובם של החוקים מנוסחים בלשון זכר. במקרים הספורים שבהם החוק מנוסח בלשון נקבה, מדובר בעיקר בהתייחסות לתפקידים המזוהים יותר עם נשים. כך, למשל, שני חוקים המסדירים את העיסוק במקצועות רפואה האחד נקרא "פקודת האחיות", והאחר – "פקודת הרופאים".[8] ניתן למצוא בספר החוקים יועץ מס, יועץ השקעות ויועץ משפטי, אולם רק יועצת אחת – לענייני מעמד האישה. בסעיפים המגדירים את עבירת הסרסרות בחוק העונשין נקט המחוקק גישה כפולה: בתחילה נקבע כי סרסור הוא "מי שמחייתו, כולה או מקצתה, דרך קבע או בתקופה כלשהי, על רווחי אדם העוסק בזנות", אך בהמשך נקבע כי "גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להילוות אליה דרך קבע [...] חזקה עליו שהוא חי על רווחיה". בחוק זכויות החולה ניכרת הבחנה בין שלוש רמות שונות של זיהוי מקצועות עם נשים: "מטפל" – "רופא, רופא שיניים, סטז'ר, אח או אחות, מיילדת...".[9]
בניסוי בלשני[10] שביקש לבדוק את הקשר בין חשיבה לשפה התבקשו דוברי גרמנית ודוברי ספרדית לתאר חפצים שמינם הדקדוקי בשתי השפות הפוך, כגון מפתח וגשר.
התוצאות היו חד-משמעיות: דוברי גרמנית (שעבורם מפתח הוא זכר) בחרו בתארים כגון "קשה", "כבד", "משונן", "מתכתי" ו"שימושי", בעוד דוברי ספרדית (שעבורם מפתח הוא נקבה) בחרו בתארים כמו "מוזהב", "קטן", "נוצץ", "יפהפה". ולהפך: הגרמנים (שעבורם גשר הוא נקבה) בחרו בתארים כגון "יפה", "אלגנטי", "שברירי", "שליו", "נאה", "דקיק"; והספרדים (שעבורם גשר הוא זכר) בחרו ב"גדול", "מסוכן", "ארוך", "חזק", "מוצק" וכדומה. במילים אחרות, למרות השרירותיות של מין החפצים, הדוברים נוטים להשליך עליהם תכונות "גבריות" או "נשיות" בהתאמה.
בשנת 2015, נוסף בשוודיה כינוי גוף נייטרלי hen, שנועד להקטין את השימוש בסגנון מגדרי. בסדרת ניסויים, קראו שוודים ושוודיות טקסטים בסגנון מגדרי נשי, גברי או נייטרלי. נמצא שהשפה הנייטרלית הפחיתה את הבולטות המנטלית של גברים (בהשוואה לטקסט בסגנון מגדרי גברי) ושל נשים (בהשוואה לטקסט בסגנון מגדרי נשי).[11] מי שקראו טקסטים בסגנון נייטרלי גם הפגינו יחס סובלני יותר כלפי להט"ב.[11] בניסוי ישראלי שנערך בעברית, נבדקה השפעת הסגנון המגדרי על היחס ללימודים אקדמיים. בניסוי, נשים קיבלו שאלונים פסיכולוגיים שנוסחו בשפה מגדרית גברית או נייטרלית. אופן הניסוח השפיע על הציונים שנשים קיבלו במוטיבציה הפנימית למשימה, חשיבות המשימה ותחושת המסוגלות.[12] מחקר שנערך על 111 מדינות מצא קשר מתאמי בין השימוש בסגנון מגדרי במדינה לבין אי השוויון המגדרי בה. במדינות בהן השפה היא בסגנון מגדרי, אי השוויון היה גדול יותר.[13]
הסגנון המגדרי החל למצוא את עצמו תחת ביקורת, במקביל לצמיחת הפמיניזם. עלתה דרישה לקיים שוויון זכויות לנשים גם בתחום זה, תוך הדגשה שאין לראות בפנייה בלשון זכר פנייה נייטרלית. דוגמה לכך מופיעה בוויכוח נודע (ולא יחיד) בין וינסטון צ'רצ'יל לננסי אסטור, האישה הראשונה בבית הנבחרים הבריטי.[14] בעת נאום שנשא בבית הנבחרים, השתמש צ'רצ'יל שוב ושוב במילה "man", כשכוונתו הייתה לבני אדם. בכל פעם שעשה זאת, התערבה ליידי אסטור בקריאת ביניים: "And Woman, Mr. Speaker...And Woman" ("ואישה, אדוני היושב ראש... ואישה"). צ'רצ'יל הגיב: "In this context, Mr. Speaker, the understanding is that Man embraces Woman" ("בהקשר הזה, אדוני היושב ראש, 'איש' כולל 'אישה'"; embraces באנגלית משמעו "כולל" אך גם "מחבק").
תשומת הלב שהופנתה לכתיבה בלשון זכר בלבד הובילה רבים לראות בכך חוסר שוויון ולניסיונות שונים להתמודד עמו. ההנחה הראשונית הייתה שישנה זיקה חזקה בין השפה המדוברת ובין תפיסת העולם של דובריה, זאת בצד מחקרים בבלשנות חברתית ובפרגמטיקה[דרוש מקור] של הלשון המראים כי העדפת הפנייה הזכרית כברירת מחדל בשפה מחויבת מגדר – משקפת מצב חברתי של יתרון מעמדי גברי השורר (או לפחות כזה שפעם שרר) אצל דוברי שפה זו.
רבים מהדוברים בשפה מחויבת-מגדר כלל אינם רואים בכך בעיה. אחרים טוענים שמין דקדוקי אינו יוצר הפליה אלא הבחנה פורמלית, נייטרלית לחלוטין, שניתן להעניק לה פרשנות ערכית מכל סוג, מטוב ועד רע.[15] בקרב החשים בקיומה של בעיה בשפה מחויבת-מגדר, יש הבוחרים להשלים עם קיומה. הם מציינים לעיתים במבואות או בהערות לחיבוריהם שהם מודעים לאפליה הנוצרת בכתיבה בלשון זכר, אך כדי לא להטריד את הקורא, נכתב הספר בלשון זו בכל זאת. הקורא מתבקש להבין כי בכל מקום בו מצוין המונח המקוצר he הכוונה היא למושג המסורבל-יחסית he, she or they. עוד יותר מאשר לכותב אנגלית, נוחה גישה מקוצרת זו – לכותב עברית, מפני שאם ינקוט בחלופה המסורבלת אז יתקל בבעיה חמורה אף יותר מזו שבה יתקלו דוברי האנגלית אם ינקטו בחלופה ההיא, משום שעדין לא יהיה די לו לכתוב (כבאנגלית) "הוא או היא (או הם)" – שהרי בעברית גם לפועל ולשם התואר יש מין (שלא כמו באנגלית) – ולכן כתיבת משפטים נטולי מין הופכת פעמים רבות למשימה כמעט בלתי אפשרית מחמת סירבולה שרק ילך ויתארך.
דוגמה להשלמה עם המצב מצויה בדבריו של מיכה חפרי בפתיחה לספרו "עקרונות מערכות הפעלה":
הערה מיוחדת לקוראות הספר: במקומות רבים, במשך הדיון ובתרגילים, מופנות התייחסויות ישירות לקוראים. בפנייה לקורא היחיד היה עלי לבחור בין לשון זכר ללשון נקבה. מעשה שהיה בפרלמנט האנגלי: בתגובה לקריאה נזעמת של חברה באותו מוסד על ניסוח הצעת חוק אמר וינסטון צ'רצ'יל: In law, as in nature, man embraces woman. נטלתי לעצמי את החופש להרחיב כלל זה מענייני חוק לדיונים בנושאי תוכנה, ועל כן נקטתי לשון זכר כאשר אני פונה לקורא.
הד"ר קרן דובנוב, העומדת בראש החוג ללשון עברית במכללת דוד ילין, מרחיקה לכת יותר, כשהיא משיבה למבקרי המצב וטוענת: "לשון היא מערכת מורשת, היא יקרה לדובריה ויש ערך חינוכי ותרבותי לשימורה, ולא שווה להקריב את ייחודה, בהירותה ויופיה על מזבח שוויון פורמלי מדומה". "אין כל קשר שיטתי בין קיומו של מין דקדוקי בלשונות העולם ובין שוויון או אי שוויון בין גברים לנשים בחברת דובריהן". מוטב להשקיע בחיסון החברה אל מול דעות קדומות...כך ילכו וישתוו זכויותינו והזדמנויותינו."[15]
אצל דוברי אותן שפות מחויבות-מגדר החל להתפתח זרם חברתי התומך ב"סגנון עוקף מגדר" (הרעיון אינו תקף בחברות הדוברות בשפות מנוּעות-מגדר), כחלק מעקרון התקינות הפוליטית. סגנון כתיבה זה עוקף – באופן נייטרלי מבחינה מגדרית – את הצורך להתייחס למינו הלא ידוע של אדם לא ספציפי, כלומר מבלי לייחס מגדר מסוים לאותו אדם.
כך קרה שכותבים בארצות הברית החלו לשנות את סגנון כתיבתם. בכל מקום שבו היה נהוג לכתוב man נכתב מעתה person. גם מילים מורכבות תוקנו: salesperson באה במקום salesman, ובמקום postman באה letter carrier. קל לעכל שינוי זה, אך שינוי נוסף שבא עמו אינו כה פשוט לעיכול. בכל מקום שבו היה כתוב he החלו כותבים he or she (ולעיתים אף she or he). בעברית יש הכותבים, באופן דומה, פנייה כפולה, למשל "קח/קחי" או "ראה/ראי", ובצורה מקוצרת "קח/י". שיטה זו יצרה משפטים מסורבלים והיא פוגמת בנוחות הקריאה, ולכן נשללה על ידי האקדמיה ללשון העברית.[16] בעשור השני של המאה ה-21 החלה רווחת הסיומת "ים.ות" (למשל "קונים.ות") כצורת התייחסות לגברים ונשים, ויש שהגדילו לעשות ויצרו אותיות חדשות, המשלבות את הסיומת "ים" עם הסיומת "ות" וכדומה.[17] האקדמיה ללשון העברית שללה גם צורות אלה.[18]
המחשה לקושי שמעמידה העברית בפני דובריה ניתנת ביחס לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה: אף שסעיף 8 לחוק מחייב כתיבת מוֹדעוֹת "דרושים" בלשון זכר ובלשון נקבה, נמנעים חלק מהמפרסמים מלעשות זאת, עקב הסרבול הכרוך בהיענות לדרישות החוק: "דרוש/ה פקיד/ה בעל/ת ניסיון..." (יש הכותבים את המודעה בלשון זכר, ומוסיפים בשוליה הערה "המודעה מיועדת לנשים וגברים כאחד"). מעיון במדורי ה"דרושים" המתפרסמים כיום עולה כי מספר גדול של הצעות עבודה מנוסחות באופן הפונה גם לנשים וגם לגברים, אך יישומה של הדרישה החקיקתית רחוק מלהיות מושלם. עם כל זאת, אין ספק שתיקון החוק שינה משמעותית את הנוף הלשוני של דפי המודעות המציעות עבודה ותרם לשוויון בתחום התעסוקה. כפי שכותבת שולמית אלמוג, נראה שההסדר התחיקתי נובע מתוך הכרה בכך שמודעות העושות שימוש מפורש בלשון נקבה לצד השימוש בלשון זכר מעודדות נשים להציע את מועמדותן ולהתמודד על התפקידים המוצעים, בעוד שימוש בלעדי בלשון זכר עלול להרתיע אותן מהתמודדות כזו. הנחה זו רלוונטית לא רק כאשר עוסקים בשוויון תעסוקתי. היא רלוונטית לנושא השוויון בכללותו, ולכן ראוי היה לשאוף שמעתה ואילך ינוסח כל דבר-חקיקה באופן הנחזה לרלוונטי באותה מידה גם לגברים ולגם לנשים.[19]
צעד שונה הוא שילוב שני המינים הדקדוקיים. כלומר במקום המצב השגרתי, שבו כל הדוגמאות הן בזכר, מופיעות הדוגמאות לעיתים בזכר ולעיתים בנקבה. בהקדמה לספרו "שפינוזה וכופרים אחרים" מסביר ירמיהו יובל מדוע בחר בשילוב כזה:
אני מקווה שקוראי הספר לא יתרעמו על החלטתי לפנות אל הקורא (ת) בלשון זכר ונקבה לסירוגין; גם אם הדבר יישמע מוזר בהתחלה, למעשה הוא טבעי (ובוודאי ייתפס כך עם הזמן). עם זאת, בשמות גנריים כמו "אדם", ובכינויי הגוף הנסמכים להם, אני משתמש בצורה הזכרית בהוראה דו-מינית.
התייחסות פמיניסטית לבעיה זו מופיעה במאמרה של פנינה להב "יד הרוקם: יריעת חירויות הפרט על-פי השופט אגרנט".[20] בהערת שוליים בפתח המאמר מסבירה הכותבת את גישתה:
העברית היא שפה שאין בה ניטרליות מבחינת המין. עם השנים התחזקה דעתי, שהשיטה המקובלת לנקוט לשון זכר ולקוות שבמובלע תיכלל בו גם הנקבה עושה עוול לנשים, באשר אנו נאלצות לפתח אישיות מעוותת, ספק-זכר ספק-נקבה (לקרוא הוא ולחשוב גם היא) ונדונות לכך שלעולם איננו רואות את עצמנו במפורש בספרות המשפטית. איני מקבלת שהמונח אדם כולל גם חווה ואילו המונח חווה לעולם אינו כולל אדם. לפיכך הלכתי בדרך הפמיניזם האמריקאי, וכתבתי חלק מהמאמר (לא הכול, וזאת על-מנת לא להבהיל) בלשון נקבה. הקוראים והקוראות יקראו את ההתייחסות ללשון זכר (חירויות הפרט) כאילו היו גם לשון נקבה ואת ההתייחסות ללשון נקבה (זכויות האזרחית) כאילו היו גם לשון זכר (קשה, אבל מתרגלים), ובכך נקדם את השוויון.
דרך התייחסות נייטרלית מבחינה מינית ננקטה לעיתים באמצעות שימוש בשם הפועל במקום בפועל. לדוגמה: במקום "טול את האופניים" או "טלי את האופניים" נכתב "יש ליטול את האופניים".
דרך נוספת היא פנייה בצורת רבים משותפת לזכר ולנקבה במקום בצורת היחיד (למשל "ראו" במקום "ראה"). כך מציעה האקדמיה ללשון העברית.[16] עמד על כך מיכאל ספרד בסקירת הספר "מכתבים לעורך דין צעיר"[21]:
הספר כתוב בגוף שני, כמקובל בספרי self help. זה יוצר בעיה מיוחדת בתרגום העברי שכן הוא פונה לעורכי-דין גברים בלבד וחבל, כי היה אפשר לבחור בגוף רבים הניטרלי יותר או בהטיה ללשון נקבה – שכן רוב עורכי-הדין הצעירים בישראל הן עורכות-דין.
האפשרות הרדיקלית ביותר היא שימוש בצורת הנקבה בלבד. כך למשל באתר הנשים "אסימון" נכתב בתנאי השימוש:
הלשון בה אנחנו משתמשות באתר זה היא לשון נקבה, אך אין לראות בכך פנייה רק לנשים, כשם שפנייה השגורה בלשון זכר, במקרים רבים איננה פנייה רק לגברים. שירותים שניתנים לנשים בלבד באתר יצוינו ככאלה, ואילו שירותים אחרים שהפנייה בהם היא בלשון נקבה ניתנים לנשים וגברים כאחד. וראו גם את בחירתו של רוברט ליכט-פטרן שכבר בשם מאמרו "קבלת החלטה בעניינה של ילדה – לקראת השלמה בין טובת הילדה לזכויות הילדה"[22] ניכרת החלטתו, שאותה הוא מסביר בפתח המאמר, להשתמש בלשון נקבה גם לילדים וגם לילדות.
יש פמיניסטיות המאמינות כי צורת פנייה זו היא השוויונית ביותר מכמה סיבות: ראשית, רוב הטקסטים נכתבים בסגנון מגדרי, וכדי לאזן את התמונה יש לפנות תמיד בלשון נקבה. שנית, מכיוון שאפליית נשים נפוצה מאוד, נדרש מהלך רדיקלי כדי להתקרב ולו במעט לשוויון.
פשרה מסוימת ניסתה לצוץ, בהפצת שמועה בקרב דוברי עברית בתחילת המאה ה-21, שלפיה החליטה כביכול האקדמיה ללשון העברית שפנייה לקבוצה שרובה נשים ומיעוטה גברים תהיה בלשון רבות, ולא בלשון רבים. שמועה זו הוכחשה בתוקף על ידי האקדמיה:
עם זאת ציינה האקדמיה:
בימינו מתגברת ההבנה כי יש מקרים שבהם נוכחות הנשים בקבוצה אינה מובנת מאליה, ויש לנקוט אמצעים לשוניים שיעזרו להדגיש נוכחות זו.
במקרים אלו שבהם ראוי להדגיש את נוכחותן של הנשים ונראה שאין די בשימוש בצורת הרבים, אנו ממליצים על הכפלת הצורות כגון "תלמידים ותלמידות", "רופאות ורופאים". דרך זו מוכרת למשל מן הצירוף "גבירותיי ורבותיי" המשמש זה כמה דורות.[23]
הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת עסקה אף היא בסוגיה זו ופרסמה את עמדתה, לפיה:
הוועדה למעמד האישה מדגישה את חשיבות השפה כמעצבת וכמשקפת תפיסות חברתיות. מסיבה זו הוועדה סבורה כי יש להקפיד על פנייה בלשון נקבה לנשים באופן דומה ומקביל לפנייה בלשון זכר לגברים. כך למשל יש להקפיד על ההנחיות בנציבות שירות המדינה בתיאור משרות בהן נושאות נשים ללשון נקבה (מבקרת, שופטת, מנהלת, מנכ"לית וכו'). בדומה, הוועדה סבורה כי מן הראוי לפנות לקהל שרובו המובהק נשים בלשון נקבה. בעת ניסוח מסמכים ממליצה הוועדה לאמץ את הנחיות משרד החינוך ולהשתמש ככל האפשר בלשון ניטרלית המתאימה לשני המינים כאחד.[24]
גם חוקר הספרות מנחם פרי נקט גישה זו, כאשר עסק במאמרו[25] בפסק דין שניתן על ידי שתי שופטות ושופט אחד, והתייחס אל כל השלושה בכינוי "השופטות", אם כי לא בהכרח משיקולי שוויון, כפי שמסבירה עדי שורק:
כצעד "חדשני" הוא מכנה את חבר השופטים "שופטות", באורח המתחפש לפמיניסטי אך למעשה מנצל מהלך זה לצורך הנמכת מעמד השופטים בעיני הקוראים (אפקט תרבותי שהוא מודע לו היטב כעורך מנוסה), דבר המקל עליו להפוך אותם ל"מספר לא מהימן" ולהכריע שהוא מעליהם.[26]
בתחום המשפט מציעה ד"ר שולמית אלמוג כמה אפשרויות לצורך ניסוח בלתי-מינני של דברי חקיקה. אפשרות אחת היא הימנעות משימוש בשמות גוף. למשל, סעיף 3 להצעת חוק דיני ממונות, שכותרתו המקורית (המופיעה כבר בתלמוד) היא: "אין חוטא יוצא נשכר", ינוסח: "אין חטא מזכה בשכר". אופציה שנייה היא שימוש בלשון רבים ("אין חוטאים יוצאים נשכרים"), אם כי השימוש בלשון רבים עשוי להיתפס כפתרון בעייתי, כיוון שגם לשון הרבים עשויה לעיתים להיתפס בימינו כלשון זכר, במיוחד בעברית שמבחינה בין לשון-רבים לבין לשון-רבות (אלא אם כן מדובר בפועל בזמן עבר – "פעלו", ולעיתים אפילו בצורת זמן העתיד "יפעלו" שבה היה ניתן להשתמש גם כלפי נשים בלבד אפילו בתקופת המקרא, כשאז ניתן היה להשתמש אפילו במילה/בסיומת "הם" – גם כלפי נשים בלבד – וכן כלפי קבוצת עצמים ממגדר נקבי בלבד, למשל בתורה: בספר במדבר, פרק ל"ו, פסוק ו'; וכן בספר במדבר, פרק ג', פסוק כ"א; וכן בספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ו; ועוד), אבל למעשה פתרון שמשתמש בלשון רבים עשוי להיתפס כבעייתי אפילו באנגלית, משום שמחקרים המתייחסים אליה מעלים כי שימוש בלשון רבים הנעשה בה אינו נתפס כנייטרלי מבחינה מגדרית, אלא כמכוון לעבר תפיסה "גברית". אפשרות שלישית היא שימוש מקביל בלשון נקבה וזכר. יש שיסתייגו מפתרון זה משום שהכפילות הלשונית שהוא מגלם תיתפס בעיניהם כסרבול מיותר, מה עוד שהוא גם אינו מהווה פתרון הולם לאדם שזהותו המגדרית היא א-בינארית. מאידך, שוחרי שוויון יטענו כי אף על פי שהשימוש בלשון נקבה וזכר גם יחד מאריך את הטקסט ואולי מסרבל אותו, הרי שסרבול כזה הוא (עבורם) מחיר נמוך – או למצער סביר – תמורת השגת יעדם החברתי הפרו-שוויוני.[27]
גילי כהן, צה"ל קבע כיצד לכנות תפקידים של קצינות בכירות, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2017 רונית גדיש[ג], הקטנותים הולכותים לגן הילדותים, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2017 שולמית אלמוג, כללי העברית יוצרים עולם מהונדס לשימוש גברים, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2017 צפי סער, יומני היקר שלום, התחלתי לדבר בלשון נקבה. האם אני סתם הולכת אחרי הטרנד או אשה עצמאית?, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2018 קרן דובנוב, כל הא.נשים, כל דובר.ת ובעיקר כל קורא/ת עברית ערים וערות לשוויון המגדרי, באתר הארץ, 5 במאי 2022 קרן דובנוב, לא להקריב את השפה על מזבח שוויון פורמלי מדומה, באתר הארץ, 5 במאי 2022
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
