Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
|
התפתחות האלפבית העברי | |||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ (וכן רעץ, דחץ, כתב ליבונאה), הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.
משערים שמקור הכתב העברי הקדום הוא באלפבית הפיניקי ושהכתב העברי הקדום השפיע על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב,[א] פלשת[ב] וארם). באלפבית זה, כמו באלפבית הפיניקי, היו 22 אותיות המייצגות עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה), ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק, כמו באלפבית הפיניקי, הוא מימין לשמאל, וצורתה של זווית האותיות נוטה להיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).
בעקבות גלות היהודים לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, לכתיבת טקסטים בארמית, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בין-לאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, החל שימוש בכתב הארמי לכתיבת טקסטים עבריים, ובכך החל תהליך הגיבוש של הכתב המרובע שהחליף את הכתב העברי הקדום[2]. במאות השנייה והראשונה לפנה"ס פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים. וריאציה ספציפית של הכתב העברי הקדום ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום.
כתב האלפבית העברי העתיק הוא נוסח של האלפבית הפיניקי. כפי שהיה נהוג במרחבי ארץ ישראל, בממלכת הדרום (יהודה) ובממלכת הצפון (שומרון), (ובשניהם בצורת כתב זהה לגמרי, ללא מאפיינים ייחודיים אזוריים כלשהם[ג])
החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה (המאה ה-10 לפנה"ס – המאה ה-11 לפנה"ס), נוסח זה מכונה "הכתב העברי העתיק", ואילו הנוסח הפיניקי שנהג במואב למשל, מכונה "הכתב המואבי". הכתב הפיניקי עצמו הוא פיתוח של האלפבית הפרוטו-כנעני, כתב שהיה נפוץ במרחבי ארץ ישראל – כנען החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. מקורותיו של האלפבית הפרוטו-כנעני אינם ברורים דיים, ומשערים שהוא פיתוח של הכתב ההירוגליפי המצרי.
בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העיקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים. הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט, וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. מרבית החוקרים סוברים כי כשהעברים אימצו את הכתב הכנעני, הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים, והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן, בהתאמה (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו').
מהאלפבית הפיניקי התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני וממנו הכתב הלטיני והכתב הקירילי, כמו כן התפתח מכתב זה האלפבית הארמי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של האלפבית הארמי המרובע שאומץ על ידי תושבי פחוות יהודה במאה ה-4 לפנה"ס. בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.
הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר שנמצא עם כתובת בעברית העתיקה מתוארך למאה העשירית לפנה"ס, הוא "אבן תל זית". שני ממצאים עבריים נוספים מאותה התקופה הם: אוסטרקון מבצר האלה שנכתב באלפבית פרוטו-כנעני (שהוא קדום יותר), ולוח גזר שנכתב באלפבית פיניקי.
הכתב העברי העתיק היה נהוג בישראל במשך תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופה המקראית של ימי בית ראשון, והמשיכו להשתמש בו גם במשך התקופה הפרסית לסירוגין עם האלפבית הארמי. רוב מגילות מדבר יהודה נכתבו בכתב מרובע, אולם נמצאו בין מגילות מדבר יהודה קטעים בכתב עברי קדום ואלו כוללים את[4]:
עם הזמן, השימוש בכתב העברי הקדום נזנח כמעט לחלוטין, והוא החל לשמש רק לצורכי פולחן או לביטוי שאיפות לאומיות, הן ביהודה והן בשומרון. ביהודה למשל נעשה בו שימוש במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, בהם מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (66–70 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (132–135). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, אף על פי שלא היה בשימוש היום-יומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר שהמקרא מייחס לתקופת דוד ושלמה, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, תופעה זו מופיעה גם במספר תרגומים יווניים. גם בשומרון בתקופה זו (התקופה הפרסית והתקופה הרומית הקדומה) אנו מוצאים שימוש יום-יומי בכתב המרובע היהודי, ולצורכי פולחן נעשה שימוש בכתב העברי הקדום, כאשר בכל התקופה הזו (ולמעשה גם בתקופת הברזל) לא היה כל הבדל בצורת הכתב בין תושבי שומרון לתושבי יהודה[5]. לאחר כישלון מרד בר כוכבא פסק השימוש בכתב העברי הקדום ביהודה (וגם השפה העברית חדלה מאז להיות שפה מדוברת), אולם בשומרון חל תהליך הפוך, והכתב היהודי המרובע נזנח לטובת הכתב העברי הקדום, שהתפתח עם הזמן לצורה הייחודית של האלפבית השומרוני.
22 אותיות הכתב העברי העתיק תואמות את מצאי העיצורים של הפיניקית. העברית המקראית בתקופת בית ראשון כללה בנוסף לעיצורים אלה גם את השי"ן השמאלית, וישנן עדויות עקיפות לכך שלפחות בחלק מניבי העברית נשמרה גם ההבחנה בין חי"ת וע"ין ענבליות ללועיות. כלומר, בסך הכול שימרה העברית המקראית 25 מתוך 29 הפונמות העיצוריות שמקובל לשחזר בפרוטושמית. העברים, ששאלו את הכתב מהפיניקים כפי שהוא ולא הוסיפו לו אותיות, המשיכו לייצג את העיצורים הנזכרים לעיל בהתאם למסורת הכתיב הפיניקית.
מבין המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן נמצאו מגילות, המתוארכות למאות 3–2 לפנה"ס, הכתובות בכתב העברי הקדום (ומסומנות על ידי החוקרים: "paleo"). כמו כן בכמה וכמה כתבי יד מקראיים מהעת העתיקה, הן עבריים (בכתב הארמי, המרובע) והן יווניים, נהג הסופר לכתוב באותיות הכתב העברי הקדום את השם "אל" (
) או את השם "יהוה" (
) (ראו תמונה 2).[ד][6]
במטבעות שהוטבעו על ידי החשמונאים נעשה שימוש באותיות האלפבית העברי הקדום (ראו תמונה 3), ואולי בעקבותיהם, נעשה שימוש במטבעות המרד הגדול (ראו תמונה 4) ובמטבעות מרד בר כוכבא (ראו תמונה 5) בכתב העברי הקדום, על אף שבאותה העת כבר פשט הכתב הארמי, המרובע.
גלריית תמונות על השתלשלות הכתב לאורך האלף הראשון לפני הספירה:
| כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת ישראל ויהודה, מאות 10–8 לפנה"ס |
כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת יהודה, מאות 7–6 לפנה"ס |
כתובות בכתב עברי קדום מתקופת בית שני ואילך | |||
|---|---|---|---|---|---|
|
|
|
|
את הכתב העברי העתיק היו כותבים מימין לשמאל. בין המילים לא היו מותירים רווח, ואף כאשר הסתיימה השורה באמצע התיבה היו ממשיכים אותה בשורה שלאחריה, כאשר לצורך סימון המילים הפרידו ביניהן על פי רוב בנקודה ("•"). לעיתים, כדי לציין סיום משפט הוסיפו קו אנכי ("|") (כך במצבת מישע, למשל).
הכתיב הוא חסר, ללא אותיות סופיות (שהם פיתוח של הכתב הארמי) וללא אמות הקריאה כמעט. עם הזמן מופיעים בהדרגה סוגים שונים של אמות קריאה, עד לקבלת הכתיב המלא של מגילות מדבר יהודה ("לוא" במקום "לא").
|
|
|
|
משערים כי שמות האותיות נבעו ממשמעות הסמל שסימן את האות בכתב האודיוגרפי הפרוטו כנעני – בשפה הכנענית. כך הסמל הפרוטו-כנעני של ראש השור 
(שצורתו הופשטה מאוחר יותר באלפבית הפיניקי לצורה ובכתב העברי הקדום 
) נקרא "אלוף", "שור" בשפה הכנענית. גם בעברית יש למילה "אלוף" משמעות של שור כגון בפסוק ”שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ”[7]. גם האות האחרונה שצורתה צלב או איקס נקראת תו, כלומר סימן, כיוון שזהו הסימן הפשוט ביותר שאינו קו או נקודה.
|
ספרי המקרא שנוצרו, גובשו או נערכו קודם לתקופת בית ראשון ובמהלכה, נכתבו בכתב העברי הקדום אשר היה הכתב היחיד לכתיבת שפת תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל באותה העת. אולם עובדה זו הצמיחה בעיה תאולוגית, מאחר שההלכה היהודית מייחסת קדושה לכתב המרובע, שבו כביכול נתנה התורה ולוחות הברית.
אולם בין התנאים והאמוראים ישנן דעות שונות לגבי קדמות כתב האשורי [8].
הדעה התומכת בשינוי הכתב על ידי עזרא, מוסכמת על החוקרים, וכך ניתן להסביר חילופי אותיות שנמצאים במקרא הדומים אך ורק בכתב האלפבית העברי הקדום ולא באלפבית העברי המרובע, למשל האותיות א/ת מתחלפות באלפבית העברי הקדום (בעיקר בווריאציה השומרונית: 
), ולסיבה זו תולים חוקרי נוסח המקרא למשל את חילופי הכתיב "אצבן"/"תצבן" בין נוסח המסורה ותרגום השבעים (Θασοβὰν) לבראשית, מ"ו, ט"ז[14].[ז]
עם זאת, במקרא עצמו (ואף בספרות היהודית של תקופת בית שני), אין כל התייחסות לכתב של אותה התקופה,[ח] כמו גם לאימוץ הכתב הארמי בתקופה הפרסית, בתקופת הבית השני. (לשינוי השפה לעומת זאת אנו עדים על ידי חיבורים שנכתבו בארמית; ספר דניאל וספר עזרא ונחמיה, כמו גם מילים ארמיות (ופרסיות) שחדרו לשאר ספרי המקרא).
אזכור חז"לי נוסף בהקשר של שינוי הכתב הוא הציטוט הבא: ”אמר רבי ירמיה, ואיתימא, רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום”[16], המתייחס להופעת האותיות הסופיות, שהחלה עם אימוץ הכתב הארמי והשינויים שחלו בכתיבתו, ולא הייתה קיימת קודם לכן בגרסה של האלפבית הקדום. גם המשנה ”כתב עברי, אינו מטמא את הידיים”[17] יכולה להתפרש כמתייחסת לכתב האלפבית הקדום (שעל פי חז"ל אין בו קדושה, בניגוד לכתב המרובע).[ו]
אגדה חז"לית אף מייחסת את מקור הכתב המרובע בכתב החידה "מנא מנא תקל ופרסין" המתואר בסיפור משתה בלשאצר בספר דניאל. על פי אגדת חז"ל זו, הכתובת המדוברת הייתה כתובה בכתב הארמי שלא היה ידוע עד אז, ודניאל בחוכמתו הצליח לפענח אותה, ומאז היא הפכה והתפתחה לכתב האומה הארמית-אשורית ואף היהודית[18].
התייחסות מוקדמת לשינוי הכתב אנו מוצאים בדברי אבות הכנסייה מהמאות הראשונות לספירה; כך למשל אוסביוס (263?–339) כתב ב"כרוניקות" כי עזרא הסופר החליף את הכתב העברי[19]. כמו כן, הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל מייחס את החלפת הכתב לעזרא הסופר[20].
|
בדברי פרשני ימי הביניים אנו מוצאים שהם מזהים את הכתב העברי הקדום עם כתב השומרונים שהיה מוכר באותה העת ועם הכתב שהתנוסס על המטבעות מתקופת בית שני שהיו מוכרים להם. רב האי גאון (939–1038) מפרש את המאמר בתלמוד הבבלי:
תניא: רבי (רבי יהודה הנשיא) אומר: בתחִילה בכתב זה (אשורית) ניתנה תורה לישראל.
זה שבידינו עתה הוא אשורי, ושביד כותים וכתב שעל שקלי ישראל הוא רעץ.
הרמב"ם (1138–1204) כתב באחת מתשובותיו:
וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב, ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה בכתב אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי.
הרמב"ן (המאה ה-13) בסוף פירושו לתורה כותב:
ברכני ה' עד כה שבאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד, ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד וכו'. מן הצד האחד "שקל השקלים",[ט] ומן הצד האחר "ירושלים הקדֹשה". ואומרים כי הצורות הם מקלו של אהרן שקדים ופרחים, והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו בשלחנות ומשקלו עשרה כסף, והם חצי אונקיא שזכר רש"י. וכן ראיתי מן המטבע ההיא חצי השקל שהיו שוקלין לקרבנות.
— [23]
בדור הרנסאנס, עם עליית קרנן של הלשונות הקלאסיות וההתעסקות המחודשת בחקר הדקדוק, מוצאים כבר התעסקות מפורטת בקשר למקורותיו של הכתב העברי והתחקות אחר צורתו. במאה השש עשרה מתאר רבי משה באסולה (1480–1560) בחיבורו "ספר מסעות" את צורת אותיות האלפבית השומרוני (ראו תמונה 1). את דבריו מביא גם רבי עזריה מן האדומים (1513–1578) במאמרו "על האותיות של כתב עבר הנהר ועל שקל הקודש"[24], שם הוא מצרף תעתיק של צורת האותיות (ראו תמונה 2). בנוסף הוא מתאר כי הוא ראה אף מטבע כמו זה שמתאר הרמב"ן עם כתובת בכתב עברי עתיק והוא מצרף תרשים של המטבע עם הכתובת ותיקון לקריאה שקרא הרמב"ן (ראו תמונה 3).[י]
הדים לכתב העברי הקדום נשתמרו במסורות העת העתיקה בדברי הירונימוס וחז"ל, והכתב השומרוני שהיה ידוע לתושבי ארץ ישראל שבימי הביניים ולעולי הרגל שתרו בה – זוהה עם הכתב העברי הקדום, (על אף שהוא פיתוח מאוחר שלו, ואינו זהה לו למעשה). הדים משובשים שלו הגיעו לשמע האירופאים בשלהי ימי הביניים, אולם רק בראשית המאה ה-17, כשהגיעו לראשונה כתבי יד שומרוניים לאירופה, ניתן היה לחוקרים לעמוד על צורתו לראשונה בצורה ראויה.
כמו כן בראשית העת החדשה עלה העיסוק בנומיסמטיקה, ודבר קיומם של מטבעות עם כתובות עבריות עתיקות כמו גם פיניקיות הופץ ונחקר (אם כי מטבעות עם כתובות עבריות היו ידועות כבר בימי הביניים). באותה התקופה התוודעו החוקרים גם לכתב הפיניקי באמצעות כתובות פלאוגרפיות שנחקקו על גבי מצבות ואבנים, ומאוחר יותר, בשלהי המאה התשע עשרה, עם התגברות החקר הארכאולוגי בארץ ישראל, התוודעו החוקרים גם לכתובות פלאוגרפיות עבריות כמו מצבת מישע (1868), כתובת השילוח (1880), לוח גזר (1908) ועוד רבים אחרים.
ספרות ארכאית
נעמי עמית, הכתב והכתיבה בתקופת המקרא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח בין הכתב שבשימוש תושבי ממלכת הצפון (שומרון) לבין הכתב שבשימוש תושבי ממלכת הדרום (יהודה), אולם בגילוי כתובות ערד (שבדרום) נוכחו החוקרים לראות שהצורה ה'צפונית' הייתה בשימוש אף בדרום[3].
)
)
)
)
| כתב עברי | ||
|---|---|---|
| מערכות אלפבית | אלפבית פרוטו-כנעני • אלפבית פיניקי • אלפבית עברי עתיק • אלפבית ארמי • אלפבית עברי | |
| וריאציות של אלפבית עברי | כתב רש"י • כתב סת"ם • כתב רהוט • סוליטריאו | |
| שונות | כתיב עברי • ליטון של עברית • טעמי המקרא • אותיות מנצפ"ך • גרש • אם קריאה • הגיית העברית • גימטריה | |
| ניקוד | ניקוד טברני • ניקוד בבלי • ניקוד ארץ־ישראלי • ניקוד ארצישראלי-טברני • ניקוד שומרוני • ניקוד העברית בת ימינו • כתיב מלא | |
| גופנים עבריים | דוד • אריאל • פרנק-ריהל • קורן • מרים • נרקיס • חיים • דרוגולין • הדסה • הצבי • כתב רש"י • סת"ם • שלום • ירושלמי • וילנא • אלף | |
| אלפבית עברי | א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת | |
| שפות הנכתבות בכתב עברי | עברית • ארמית • יידיש • ערבית יהודית • לאדינו | |
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
![בימי הביניים]]](https://limsforum.com/knowledge-base-wiki/?rdp_we_resource=https%3A%2F%2Fhe.wikipedia.org%2Fwiki%2F%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25A5%3AShekel_from_third_year_of_the_first_Jewish-Roman_war.jpg)
