Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
![]() | |
לידה |
25 בנובמבר 1881 בלץ, האימפריה הרוסית ![]() |
---|---|
פטירה |
18 במאי 1958 (בגיל 76) תל אביב-יפו, ישראל ![]() |
מדינה |
ישראל ![]() |
מקום קבורה |
בית הקברות טרומפלדור ![]() |
שפות היצירה |
יידיש, עברית ![]() |
תקופת הפעילות | 1896–1958 (כ־62 שנים) |
צאצאים |
יוסף פיכמן ![]() |
פרסים והוקרה |
|
![]() ![]() |
יעקב פיכמן (25 בנובמבר 1881, ג' בכסלו ה'תרמ"ב – 17 במאי 1958, ליל כ"ח באייר תשי"ח) היה משורר, סופר, עורך, מבקר ספרותי ומתרגם עברי. חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשי"ז (1957).
יעקב פיכמן נולד בבלץ, בסרביה שבאימפריה הרוסית, לאליהו (סוחר, חוכר־אדמה ומגדל צאן) ולפייגה פיכמן. למד בחדר וקיבל גם שיעורים מפי יצחק זלוטניק מברסט ליטובסק שהתגורר בבית הוריו. פיכמן הרבה בלימוד ובקריאה, ובגיל 14 עזב את בית אביו כדי להשלים בצורה מסודרת את לימודיו. הוא נדד ברחבי חרסון ופודוליה, ובהגיעו לקישינב החל ללמוד רוסית ושפות נוספות, וכן לימודים כלליים כתלמיד חוץ. בתקופה זו התחיל לכתוב שירים בעברית, ביידיש וברוסית, והתפרנס מהוראה. כשחזר לבית הוריו, הוא התמסר ללימודי היהדות. התרכז בתנ"ך, במדרשי חז"ל, ולמד ספרות עברית מתוך כתבי אחד העם ומנדלי מוכר ספרים. בנוסף, הוא הרבה לקרוא ספרות יפה בעברית, יידיש ורוסית.
בשנת 1901 עבר לעיר אודסה כדי להתקרב לביאליק, לאחד העם, ואל ש. בן-ציון אותם העריץ, וגם כדי להמשיך בלימודיו. הוא החל לפרסם שירים ב"הדור" כתב עת בעריכתו של דוד פרישמן ובעיתון לילדים. וכך נוצר הקשר שלו עם סופרי פולין: דוד פרישמן, י.ל. פרץ, נחום סוקולוב ועוד. בשנת 1903 עבר לעיר ורשה, שהייתה בעת ההיא מרכז ספרותי פעיל ותוסס של תחום המושב כולו[1]. פיכמן החל לפרסם שירים ומסות באופן קבוע בעיתון "הצופה". הוא עבד גם בהוצאת הספרים "תושיה", ב"האור" וגם כמזכיר המערכת של "הצופה". בשנת 1905, לאחר שנאסרה, בעקבות המהפכה, הוצאת כל העיתונים העבריים, חזר לבסרביה ושהה בקישינב, ולאחר מכן בעיירה לאובה (אנ') שם עבד בהוראה במשך שלוש שנים והרבה לפרסם בכתב העת שהוציא יוסף חיים ברנר - "המעורר". כאן גם החלה עבודה העריכה שלו, לאחר שהחל לטפל, על פי הזמנת סופרי אודסה, בכינוס ועריכה של יצירותיהם של סופרים שונים, מכיוון שהיה בין הבולטים במשמרת הצעירה של הספרות העברית[2].
הוא הוזמן לשמש כמזכיר "העולם", הביטאון של ההסתדרות הציונית העולמית, שהוצאתו נתחדשה בווילנה בשנת 1908. לאחר ישיבה קצרה בעיר, עבר, לפי הזמנת אלחנן ליב לוינסקי, לאודסה; שם ערך את כתבי יהודה שטיינברג והקדיש להם מבוא מקיף המכיל ביוגרפיה והערכה - מתכונת שאימץ בעריכתו במשך עשרות בשנים.
פיכמן נישא לבת-שבע בת יצחק דוב גרינברג (הקימה יחד עם יעל גורדון, בתו של א. ד. גורדון בית ספר לילדות עניות) בשנת 1910. באותה שנה החל להשתלם בקורסים להוראה, ועבר להורדנה, אך בקיץ 1910 קיבל על עצמו את עריכת "הביבליותיקה הגדולה" של הוצאת תושיה, ועבר לוורשה. בן-אביגדור, עורך ההוצאה, כינס לראשונה את שירתו של פיכמן בספר "גבעולים", ועל כך הכיר לו המשורר תודה גדולה כל חייו[3].
הסתדרות המורים בישראל הזמינה את פיכמן לארץ בשנת 1912, כדי להחליף את ש. בן ציון בעריכת הירחון "מולדת". הוא הצליח לגייס למשימה זו סופרים רבים והעלה את רמתו של הירחון. אהבתו לנופי ישראל קיבלה חיזוק בעריכת כתב העת והזינה את שירי הנוף הידועים שלו ("ימין ושמאל" "על שפת ים כנרת" ועוד)
בשנת 1914 נשלח לברלין כדי לערוך ירחון עברי, שעמד לצאת לאור שם, במטרה להעבירו אחר כך לארץ ישראל, אך נאלץ להישאר במקום, מאחר שפרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה. הוא התגורר באודסה ועבד ב"מוריה". עם תום המלחמה, נדד בארצות אירופה וחזר לארץ ישראל רק באביב 1919.
הוא המשיך בעריכת "מולדת" שהתחדש, ובנוסף, ערך גם את הירחון "מעברות" שהחל להופיע. פיכמן גם ערך ספרים בסניף הארץ־ישראלי של הוצאת "שטיבל". בתקופה זו כתב את מחזורי הסונטות "יהודה" ו"ירושלים" ואת הפואמה "רות".
בשנים 1922–1926 ערך ברוסיה את "התקופה" עבור הוצאת שטיבל.
בשנת 1927 שב לא"י. ערך את המדור הספרותי ב“השילוח” המחודש, ואת האנתולוגיה “ספר הארץ”. בשנת 1934 קיבל את עריכת "מאזנים" (עם פישל לחובר). משנות ה-30 ואילך עסק רבות בחיבור ותיקון מאמרים על משורריה וסופריה של הספרות העברית החדשה. בשנת 1944 יצא לאור קובץ שיריו "פאת שדה".
יעקב פיכמן התגורר ברחובות. בשנת 1947 זכה בפרס אוסישקין לספרות, וב-1957 זכה בפרס ישראל על יצירתו.
פיכמן נפטר במוצאי שבת, ליל כ"ח באייר תשי"ח, 17 במאי 1958 בשעה 22:30, בבית החולים הדסה בתל אביב[4], ונקבר בבית הקברות טרומפלדור.
משנת 1964 חולק מטעם האיגוד העולמי של יהודי בסרביה פרס פיכמן שנקרא על שמו[5][6].
על שמו קרויים מספר רחובות בערים בישראל וכן בית התרבות בקיבוץ שדה נחום (שם היה בנו, יוסף, חבר) ובית לדיור מוגן ברמת אביב ששוכן ברחוב שגם הוא נושא את שמו.
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על ביתו ברחוב דיזנגוף 32.
אגדה
|
---|
מאת יעקב פיכמן |
עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת |
הבית הראשון בשיר |
יעקב פיכמן פרסם למעלה מ־300 ספרים: שירה, ביקורת, סיפורת, פזמונאות ותרגומים. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית החדשה, ומוותיקי המשוררים העבריים בדור שלאחר ביאליק. ייסד וערך את הירחון החשוב לנוער "מולדת", שדורות ראשונים של בני הארץ דוברי העברית התחנכו עליו. בין עבודותיו: פרסום ספרי מקראות חינוכיות, כינוסים, עריכות וביוגרפיות של יוצרי הספרות העברית, (למשל הביוגרפיה הקצרה של משוררת היידיש הידועה קדיה מולודובסקי, יצירתו של אברהם מאפו, של מיכ"ל, מנדלי, ביאליק ורבים אחרים), כינוס אנתולוגיות לשירה ולסיפורת, ועריכת הירחון "מאזנים" של אגודת הסופרים העבריים.
יעקב פיכמן תרם הרבה לספרות הילדים, הן בדברים פרי יצירתו, והן בעריכה ואף במסות. הוא הרבה גם לתרגם מהספרות הכללית, שירה ופרוזה כאחד. רובה של עבודת התרגום שלו פורסמה בכתבי העת השונים וטרם כונסה, אך יש עבודות שפורסמו בנפרד, כמו "נרקיס וגולדמנד" להרמן הסה, "הורדוס ומרים" מאת פרידריך הבל, ועוד[7].
אורחה במדבר
|
---|
מאת יעקב פיכמן |
יָמִין וּשְׂמֹאל רַק חוֹל וָחוֹל |
שני בתים מהשיר |
בין שיריו הידועים ביותר: "אגדה" (מוכר יותר כ"על שפת ים כנרת")[8], שאותו הלחין חנינא קרצ'בסקי, "אורחה במדבר" (מוכר כ"ימין ושמאל")[9], שאותו הלחין דוד זהבי ו"יום יום אני הולך למעונך" שהלחין ושר מתי כספי.
פיכמן בצניעותו חסה בצלו של ביאליק, ובזמנו שירתו משכה הרבה פחות תשומת-לב מאשר שירתם של טשרניחובסקי, שניאור, כהן, ושטיינברג. על שירת פיכמן ויחסה לשירת ביאליק, כתב דוד פרישמן: "אם אומר על פיכמאן שהוא משורר ממדרגה ראשונה, משורר ברוך-אלוה לא אמרתי בזה כלום. פיכמאן אינו נראה כלל במדרגות הראשונות של 'המזרח' הספרותי שלנו מפני שהוא צנוע ונחבא אל הכלים. בין המעפילים על ההר אין חלקו של פיכמן, אבל אהלו השקט והיפה מתוח זה כבר על הפסגה היותר רמה של השירה העברית. ערות-הלב, דקות ההרגשה, יצירות מהודרות אפילו למהדרין מן המהדרין - אצל פיכמאן אנו מוצאים את כל זה בכמות גדולה. לבביות של רחשי תפילה, מוזיקליות פנימית, כמעט דתית, של החרוז, אמנות דקה המגיעה עד לידי התפשטות כל אמנותית, זוך הרגשים וטהרת-בדולח של המילים - כל זה התקבץ אצל המשורר האינדיבידואליסטן של שירתנו. ביאליק הליריקן לא יכול היה להעמיד תלמיד טוב יותר מפיכמאן, ובו יוכל להתגאות נשיא הספרות. אבקת הזהב שפיזר הקוסם הגדול שלנו מתוך עשירותו המופלאה בין הכאה והכאה של "פטישו" הפתטי, התגבשה לגבישי זהב טהור אצל תלמידו הצעיר."[10]
שירת פיכמן היא שירת אווירה, חצי ממשית חצי אגדתית, מלאה בצבעים וצלילים, שבמרכזה הלך-הנפש של האדם. בתחילת דרכו חוט של עצב היה מתוח על שירתו, ולפיכך כינוהו "המשורר הנוגה". שירתו גדושה באמונה איתנה בכוחה של שירה להכשיר את הלבבות, בכוחה של אהבה לטהר ולקדש את החיים, וביכולת האדם והעולם להתחדש. שיריו הארץ-ישראלים מלאים באהבתו לארץ ובקשר בלתי-אמצעי ניגוני עם נופיה.
כתב ק. א. ברתיני: "אכן, יעקב פיכמן נשאר עד היום בראש-וראשונה בעל-הנוף בשירתנו. הלא כה דברי עדותו של המשורר עצמו בפתח ספרו ‘ימי שמש’: ‘הנוף היה לי כל ימי גרעינו של עולם ויסודו של עולם’. אלא שמושג הנוף מתרחב לגביו ומקבל משמעות מיוחדת. כיוון שאין פיכמן מסתכל סתם, אין הוא קובע דברים על-פי ראייה ושמיעה, אלא הוא מגלה, מפענח, מעמיק עינו ומערטל את הקסם שבבריאה. ועוד: הנוף לגביו אינו רק הצבע, הדומם והצומח. יש לו לפיכמן גם הנוף האחר, זה שבנפש. לכאורה, הכול פשוט ומרהיב עין, אלא שמייד בא הרמז, ובעיקר ההתרשמות. ברם, אף התרשמות זו קשורה קשר אמיץ בנראה ובנשמע, הסומך על החושים. הנוף הוא נקודת-המוצא למעיין של שירה, המבּע הפּלאסטי למה שמתרחש בעולם הנפשי, פרשת-חיים עם כל פשט הווייתם ופשרם האמנותי בעת בעונה אחת."[11]
כתב שלום שטרייט: "'הגבעולים' נהפכו ברבות-הזמן לשדה-קמה מזהיב; וה'בבואות', אנדרטות-הסופרים שלו, מתנוססות בשפע בקריית ספרותנו, כצריחי מגדלים בולטים מעברים... לכאורה נדמו שני הקבצים הללו, שוצורת הבעתם הן מאזורים שונים, - לבעלי קצוות מנוגדים. שירה וביקורת - אקלימים שונים שולטים בהם... ברם איכות אחת כלולה בשני הקבצים גם יחד. בשניהם השירה בסיס ומניע היצירה... כי חכמת-הנפש של הלכי-נפש שונים, - מסגולותיו העצמיות של פיכמן היא, שאר-רוחו המיוחד. כי הלך-הנפש הוא נשמת יצירתו כולה, בכל פינות אמנותו גם יחד. שהרי עם נקישת הטכסט הראשון במנגינותיו, - נימת-הנפש שלנו תזועזע מיד. כי דומה הוא פיכמן לכינור ערוך-מיתרים, שלמגע נשיבת הרוח הקלה ביותר נפלטים ורועפים הצלילים הענוגים... מבחינה זו הוא נחשב בצדק לאחד מיחידי-הסגולה שבבעלי-הסגנון, שאין כמעט רגבים בשפתו".[12]
כתב פישל לחובר: "הוא אחד הבסמים של ספרותנו, וגם של לשוננו. המילה, אפילו בפרוזה, אינה באה אצלו לברר רק רעיון או מושג, אלא היא גם זמרה. היא משפיעה על הלך-הנפש, מגרה ומפתה. אמנם על-ידי כך לא נמלט פיכמן לפרקים מן הסכנה של לשון 'כשהיא לעצמה' מצל של 'מליצה'. אבל לרוב שמר גם כאן המבקר על המשורר. שמר על הגבולים."[12]
פיכמן היה מבקר הספרות החשוב של דורו. היה תופס בביקורתו את העיקר, נשמת היצירה, בנימה אוהבת, מתפעלת וגודרת, ייחודית לו. מגלה עמקותם של דברים בפשטותם. הוא הרבה לכתוב ביקורות ספרותיות, הן במבואותיו לכתבי הסופרים שבעריכתו, והן בסדרת מסות בענייני ספרות שוטפים. הוא עצמו היטיב להגדיר את רשימותיו הביקורתיות במילים הבאות, עליהן חזר בהזדמנויות שונות ובניסוחים שונים:[13]
"כל משורר אמיתי הוא בלי ספק מבקר מצויין [...] בקורתו של משורר אמנם תהיה תמיד במידה ידועה סובייקטיבית, ואולם אפשר שזוהי הביקורת האמיתית האחת בעולם. בכל אופן יהיה עוד יותר משפט צדק בסובייקטיביותו של משורר מאשר באובייקטיביותו של מבקר רשמי".
כתב דניאל פרוכובניק: "המסות (של פיכמן) - יצירות מופת אלו מצוינות בטיבן ובמהותן, אשר פתחו אופקים חדשים לשירה העברית. אף הן מכבשוני-שירתו של פיכמן הן, סימפוניות ליריות, שנכבשו בדמות מאמרים: לא ביקורת אנליטית, מנתחת ומפוררת את היצירה ליסודותיה... אדרבה מתוך קרעי-היצירה ונפוצותיה מקים המשורר בכוח-חזונו את דמותה השלמה... בחושו האינטואיטיבי חודר הוא למסתורי-השירה"[14].
הקודם: שלמה צמח, יהודה קרני |
פרס ביאליק לספרות יפה 1945 |
הבא: גרשון שופמן |
הקודם: יצחק דב ברקוביץ |
פרס ביאליק לספרות יפה 1953 |
הבא: יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג |