Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
 | |
| יעקב (יענקל'ה) אגמון בתחילת שנות התשעים | |
| לידה |
6 במרץ 1929 כ"ד באדר א' ה'תרפ"ט  סוקולוב פודלסקי, פולין |
|---|---|
| פטירה |
16 בדצמבר 2020 (בגיל 91) א' בטבת ה'תשפ"א  רמת גן, ישראל |
| תאריך עלייה | 1933 |
| סוגה מועדפת |
תיאטרון בידור |
| מדינה |
ישראל  |
| תקופת הפעילות | 1953–2020 (כ־67 שנים) |
| עיסוק | מנהל, מפיק ובמאי תיאטרון |
| בן או בת זוג |
גילה אלמגור (1963–2020) |
| פרסים והוקרה |
פרס התיאטרון הישראלי |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
יעקב (יענקל'ה) אגמון (6 במרץ 1929 – 16 בדצמבר 2020) היה שדרן רדיו, אמרגן, מנהל, מפיק ובמאי תיאטרון ישראלי, מהדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון, התרבות והבידור בישראל במשך כשישים שנה. בשנות עבודתו ניהל את התיאטראות "הקאמרי" ו"הבימה" וייסד את התיאטראות "בית ליסין" ו"בימות" וכן את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו".
אגמון נולד בפולין, ובשנת 1933 עלה לארץ ישראל. היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר". לאחר מכן הגיע לקיבוץ הראל, שם החל את פעילותו כמפיק אירועים במסגרת התנועה הקיבוצית. אגמון התבלט בקיבוץ כמנהיג, דבר שלא מצא חן בעיני הנהגת השומר הצעיר בשל עמדותיו השמאליות וקרבתו למשה סנה אשר פרש מהתנועה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. לטענת חבריו של אגמון, התנתה התנועה שליחת גרעינים חדשים לקיבוץ בעזיבתו של אגמון, ואף התנכלה לו ושללה ממנו אשראי שהיה נחוץ לו, עד שבסופו של דבר נאלצו אגמון וחבריו לעזוב את הקיבוץ שבפועל התפרק.[1]
בין השנים 1956–1958 כיהן כמנהל מחלקת הנוער של המגבית היהודית המאוחדת, וכן שימש כתב ומזכיר מערכת השבועון "רימון".
ב-1958 ארגן את חגיגות העשור למדינת ישראל, שנחשבו חדשניות וכאלה שלא נראו כמותן. בחגיגות אלה הוקמו לראשונה בישראל במות בידור של יום העצמאות עם זיקוקין די-נור, שהפכו מאז למסורת, והתקיים חידון התנ"ך הראשון (על פי רעיון שהגתה אורה הרצוג). באותה שנה התחולל מרד בתיאטרון הקאמרי על ידי קבוצת שחקנים, ומנהליו, יוסף מילוא ויצחק קדישזון, עזבו את התיאטרון. אגמון התמנה למנכ"ל התיאטרון במקומם. בתקופתו הועלתה ההצגה "מרי סטיוארט" שעוררה התרגשות בגלל טקסט שרמז על פרשת לבון שהתחוללה באותם ימים. הצגות נוספות שעלו בתקופתו: "בית בובות" "בגלל חגורה", "כנרת כנרת", "מריוס" ו"הלילה השנים עשר". אגמון כיהן בתפקיד ארבע שנים, במהלכן גם ארגן ב-1960 את חגיגות העצמאות ה-12 למדינת ישראל.
ב-1962 יצא לארצות הברית שם למד, וכיהן במשך שנתיים כיועץ לקרן התרבות אמריקה-ישראל.
ב-1964 הקים את תיאטרון בימות במסגרתו העלה הצגות מגוונות וחדשניות לאותן ימים, שזכו להצלחות גדולות, בהן: המגילה – שירים ביידיש מאת איציק מאנגר, איש חסיד היה – אסופת סיפורים ושירים חסידיים, בוסתן ספרדי – שירים וסיפורים בלאדינו, ערב שירי ז'אק ברל, ערב שירי נעמי שמר, הכלה וצייד הפרפרים של נסים אלוני עם גילה אלמגור ויוסי בנאי, המופע של חוה אלברשטיין, ועוד. בימות העלה את המחזה הראשון שעסק בנושא ההומוסקסואליות – "הנערים שבחבורה".
בין השנים 1978–1973 ניהל את האנסמבל הקאמרי ואת מקהלת רינת, והפיק מופעים שונים במסגרות פרטיות וציבוריות.
ב-1978 הקים את תיאטרון בית ליסין במסגרת ההסתדרות, וניהל אותו במשך שמונה שנים. בין ההצגות שהועלו בתקופתו: "אחרון הפועלים", "ילדי הכרך", "טנזי", ו"קשר אייר". בתקופה זו יזם את הקמת רשת מופ"ת.
בין השנים 1986–1988 שימש מנהל חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל[2].
בין השנים 1989–1994 הקים חברה פרטית להפקות בשם "בימות 2000". במסגרת זו הפיק ב-1990 את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", אותו המשיך להפיק מאז מדי שנה במשך למעלה מעשרים שנה. הפקות אחרות שנמשכו כמה שנים: פסטיבל כליזמרים בצפת, חג היין ראשון לציון, וכן ארגון והפקה של מופעים בישראל ומחוצה לה.
בין השנים 1995–1991 שימש מנכ"ל פסטיבל עכו ומרצה באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון.
ב-1995, בעקבות משבר כספי וניהולי בתיאטרון "הבימה", מונה אגמון למנכ"ל ולמנהל אמנותי של התיאטרון. לצידו התמנה כונס הנכסים הרשמי כנאמן מטעם המדינה לפקח על פעילות התיאטרון. אגמון לא הצליח לחלץ את התיאטרון מהגירעון התקציבי, ולקראת סיום כהונתו גבר המשבר הפיננסי. מבחינה אמנותית, ניסה אגמון להפנות מאמצים לכיוון מחזות פופולריים. במסגרת זאת העלה את ההצגה "מרי לו", המבוססת על שיריו של הזמר צביקה פיק, "מונולוגים מהווגינה", "הברווזון", "מאמי" ומחזה על חייו של אריס סאן. מלבדם העלה התיאטרון הצגות מהרפרטואר המוכר שלו: "מחכים לגודו", "מותו של סוכן", "מדיאה", "טנגו", "תמרה", "קופסה שחורה", ואת המחזמר "בוסתן ספרדי", שהוצג כ-2,500 פעמים, מספר שיא בתיאטרון הישראלי.
בשנים האחרונות לעבודתו היה מעורב אגמון באירועים שסוקרו באמצעי התקשורת: דו"ח רואה חשבון המבקר את הבימה, פרסם שורה של הטבות חריגות שהעניק אגמון לעצמו ולאשתו, השחקנית גילה אלמגור. בית המשפט נקרא להתערב בסכסוכים בין הנהלת הבימה לבין הנאמן מטעם המדינה, ובעימות פנימי על רקע מינוי המנהל המחליף. באותה תקופה התמודד גם עם חקירת משטרה על הטרדה מינית שהסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות.
ב-2005 פרש מ"הבימה" ושב לעבוד כמפיק עצמאי בחברה שהקים. ב-2007 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.[3]
באוקטובר 2010 מונה למנכ"ל התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בשנת 2014 סיים את תפקידו.
בשנת 1963 נישא בשנית לשחקנית גילה אלמגור, שאותה הכיר כאשר ניהל את תיאטרון הקאמרי. השניים היו נשואים עד מותו של אגמון ב-2020. לזוג בן מנישואיו הראשונים של אגמון ובת מאומצת משותפת לשניים, וכן נכדים ונינים.[4] כלתו לשעבר היא המחזאית גורן אגמון.
אגמון נפטר ב-16 בדצמבר 2020 בגיל 91 בבית החולים שיבא כתוצאה מדלקת ריאות.[5] נקבר בבית העלמין בקיבוץ שפיים.
תוכנית הרדיו המזוהה ביותר עם יעקב אגמון היא שאלות אישיות, המשודרת בגלי צה"ל מאז 1968 ללא הפסקה, באותה המתכונת של שיחה אישית עם מרואיין אחד לכל תוכנית. במסגרת התוכנית התראיינו יותר מ-1,300 אנשים מתחומים שונים בחברה הישראלית. אגמון ליקט את מיטב הראיונות בספר שהוציא ב-1994.
תכניות אחרות שהגיש וערך:
תוכניות טלוויזיה שבהן השתתף:
הפיק בתיאטרון בימות את המופעים הבאים, שגם יצאו בתקליטים:
יעקב אגמון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
יעקב אגמון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
גבי בר-חיים, הצגת חייהם, באתר "ידיעות אחרונות", 18 באפריל 2017
| הקודם: 2005 – גרי בילו |
פרס התיאטרון הישראלי – פרס מפעל חיים 2006 – יעקב אגמון |
הבא: 2007 – עודד קוטלר |
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
