Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
 | |
| טחינת שומשום לטחינה ובקבוקים עם התוצר | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
ממרח, food paste, מזון, רוטב לתיבול  |
| מרכיבים עיקריים |
שומשום |
  | |
טחינה (בערבית: طَحِينَة או طَحِينِيَّة, תעתיק מדויק: טַחִינַה, טַחִינֵיַּה) היא מחית של זרעי שומשום. הטחינה מהווה מרכיב עיקרי בחלווה ומרכיב חשוב בחומוס, ומהווה מרכיב במאכלים מסורתיים רבים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובמזרחה ובאגן הים התיכון. הטחינה עתירה בשומן בלתי רווי, בחלבון, בסידן ובמינרלים נוספים ודלה בפחמימות, על כן נחשבת מזון בריא. ברוב מדינות המערב, טחינה אינה מוצר מדף, והיא יקרה יחסית למחירה במזרח התיכון.[דרוש מקור] באירופה, ניתן למצוא טחינה בחנויות מזון אשר משווקות חומרי גלם מזרח תיכוניים, כמו גם בחנויות בריאות.
מקור המילה טחינה בערבית: "طَحِينَة", שורש המילה הוא ט.ח.נ, המשמש במשמעות דומה בעברית[1].
בערבית, משמשת המילה בהוראה כללית למוצר שנטחן. דוגמה: קמח נקרא "קמח טַחִין". זאת, על אף העובדה שמשמעות צמד המילים הערביות: "طحين قمح" (תעתיק: "טַחִין קַמְח") הוא "קמח חיטה" ולא "קמח טחון".
בעברית, בערבית, ובאנגלית בקהילות מסוימות, נתייחדה המילה "טחינה" (במלעיל) – לטחינת זרעי שומשום בלבד.
הגיית המילה בערבית תלויה בניב המקומי: בערבית פלסטינית מקובלת ההגייה הקרובה לטַחִינֵה, ואילו בערבית הסורית מקובלת הגייה שהותירה חותמה גם על ההגייה האנגלית – "טַחִינִי". כיום, משמשת המילה "טחינה" לרוב לתיאור טחינת שומשום גולמית או "ממרח טחינה" העשוי ממנה, אולם מוכר גם השימוש בטחינה לתיאור מחיות שונות, שמקורן אינו שומשום, דוגמת "טחינת אגוזים" או "טחינת פיסטוק".
הן טחינה "מלאה", העשויה שומשום שאינו קלוף, והן טחינה משומשום קלוף – מכונות "טחינה גולמית"; כלומר, ממרח העשוי אך ורק מגרעיני שומשום (ולא מזרעים אחרים כלשהם). גרעיני השומשום יכולים להיות קלויים או בצורתם הטבעית, ולרמת הקלייה השפעה על עומק הטעם וכהות גוון הממרח.
הטחינה היא קולואיד של מוצקי השומשום בשמן השומשום, היא שמנונית וניתן לראות בה מקבילה לחמאת הבוטנים. בשתיהן נעשה שימוש במאכלים ובדברי מתיקה, ושתיהן בעלות ערכים תזונתיים גבוהים: הן עתירות שומנים בלתי רוויים וחלבונים, והן דלות בפחמימות.
בדומה לבוטנים ולזרעים שונים אחרים, ניתן להפיק מזרעי השומשום שמן. בטחינה גולמית שעמדה זמן מה ולא עורבבה, נפרדים שמן השומשום ומוצקי השומשום, הדבר אינו מעיד על מוצר פגום ואפשר שדווקא מאשש את היעדרם של תוספים, יש פשוט לערבב המוצר ביסודיות לקבלת נוזל סמיך וחלק.
שמן השומשום ניתן לסינון. לאחריו, נותרים מוצקי השומשום בלבד, ואלו משמשים להכנת ממרחים מופחתי שומן, אם כי עדיין בעלי אחוז שומן ניכר. בשמן השומשום ניתן להשתמש לתיבול ולטיגון. עם חימומו, מפיץ השמן ניחוח דומה לחמאה, ויכול להוות תחליף לחמאה בתיבול בשרים לצורך שמירה על כשרות (כלומר, שמן שומשום במקום חמאה, שהיא מוצר חלבי – כתיבול לבשרים).
טחינה גולמית מורכבת ממוצקי שומשום הידרופיליים ושמן שומשום הידרופובי.
בהכנת "סלט טחינה" או "רוטב טחינה", מדללים טחינה גולמית במים ובמרכיבים נוספים. בתחילה, כשכמות המים קטנה, מוצקי השומשום נצמדים זה לזה ונוצרים גושים ולכן התערובת נעשית מוצקה יותר. רק לאחר שנוספים עוד מים, מוצקי הטחינה מתמוססים במים[2]. לאחר ערבוב[3] נוצר תחליב של שמן השומשום ומוצקי השומשום הממוסים במים.
בעת אכילת טחינה גולמית, העתירה בשומן, לא מתרככת העיסה הצמיגה ברוק – עובדה המקשה על בליעתה; בשל סיבה זו, יעדיפו חלק מסועדיה לאכלה כמטבל מדולל.
"רוטב טחינה" מוגש במסעדות ערביות מסורתיות, בחומוסיות, בדוכני פלאפל ושווארמה. המתכון המסורתי כולל: טחינה גולמית, מים, לימון, שום, פטרוזיליה ומלח. ערכם התזונתי של "רוטב הטחינה" ו"סלט הטחינה" נמוך ביחס לזה של הטחינה הגולמית.
בסלטי טחינה תעשייתיים, אשר ערכם התזונתי נמוך אף הוא ביחס לערכה התזונתי של הטחינה הגולמית, מוסיפות חברות הייצור לרוב עמילנים, המגדילים את נפח הסלט ומוזילים את עלות ייצורו. כמו כן, מוסיפות החברות לטחינה חומץ וחומרים משמרים שונים – במטרה להאריך את חיי המדף של המוצר.
טחינה גולמית יכולה לשמש גם עבור חלווה, גלידות, עוגות, ועוגיות.
"טחינה מלאה" מופקת בשיטה זהה לזו בה מופקת טחינה משומשום קלוף. לאחר טחינת השומשום הקלוף באבני ריחיים מוסיפים לה מחית קליפות שומשום. שכם הייתה ועודנה מרכז מסורתי לייצור טחינה לצד יצרנים גליליים. בעבר גידלו בישראל שומשום, אך מרבית החקלאים המקומיים זנחו גידול זה בשל רווחיות נמוכה. מרביתו ככולו של השומשום המשמש לייצור טחינה מיובא מהודו ומאתיופיה. בשנים האחרונות פותחו בפקולטה לחקלאות זני שומשום עתירי יבול המותאמים קציר ממוכן, שמאפשרים להשיב את הגידול לארץ.[1]
בעבר, הייתה הטחינה נפוצה בעיקר על שולחנם של ערבים, יהודים אנשי היישוב הישן ועולים יוצאי מדינות המזרח התיכון. אף על פי כן, במשך שנים רבות, נפוץ היה "רוטב הטחינה" בדוכני הפלאפל.
עד שנת 1967 הטחינה בישראל הופקה משומשום מזן "בלדי" שגודל בארץ ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים החל בישראל שיווק של טחינה שיוצרה בשכם[4]. עם הזמן עברה הפקת טחינה בישראל לשימוש בשומשום מאתיופיה מזן הומרה[4], אשר נקרא על שם העיר הומרה שבמחוז תיגראי שבצפון המדינה.
הטחינה החלה להיות נפוצה יותר החל משנות ה-80', תחילה בצורה של מטבלי טחינה מוכנים, ומאוחר יותר – בצורתה הגולמית[5]. מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 חל שינוי בשוק הייצור של הטחינה, אשר עבר ברובו לתוך שטחי הקו הירוק[4].
ב-2012 הישראלי הממוצע צרך כ-5 קילוגרם טחינה בשנה, וישראל נחשבת לצרכנית השומשום הגדולה בעולם (לפי נפש)[6].
צריכת הטחינה הגולמית בישראל עמד על כ-7.5 טון בשווי של כ-166 מיליון ש"ח ב-2019. מתוכו כמות טחינה של 38% שווק על ידי "אחוה", כ-26% על ידי "בארכה", ו-10% על ידי "אל ארז"[7].
החל מינואר 2020 ניתן לסמן בתו ירוק מוצרי טחינה גולמית ללא תוספות, סלט טחינה מוכן ללא תוספות למעט תבלינים ומלח (עד 200 מ"ג נתרן ב־100 גרם)[8].
בעקבות מגפת הקורונה דווח בישראל על עלייה חדה של כ-50% בצריכת הטחינה הגולמית[9].
ועדת מומחים מספר 554902 במכון התקנים הישראלי מוקדשת לנושאי טחינה, והיא הוציאה את תקן מספר 642: "טחינה מזרעי שומשמין". בין השאר חברים בוועדה נציגי שירות המזון הארצי, וחברות מסחריות כגון שטראוס, טחינה הנסיך, רושדי תעשיות מזון, ואחדות ביח"ר לחלבה טחינה וממתקים[10]. מבין קביעות התקן:
מלבד טחינה גולמית מיוצרים בישראל מוצרים נוספים על בסיס טחינה: סלטי חומוס עם טחינה (עד 40%)[14]; טחינה בתוספת תבלינים; סלטי טחינה עם חצילים, פלפלים, עגבניות; טחינה בתוספת ספירולינה; ממרח טחינה עם שוקולד; מעדנים מבוססי טחינה[15] (כ-7%)[16].
טחינה קיימת במזרח הרחוק כבר אלפי שנים ואופן הכנתה משתנה ממדינה למדינה. בסין, למשל, נהוג להכין טחינה מזרעי שומשום קלויים מזרעים לבנים או שחורים.[17] ואילו היפנים אשר גם קולים את השומשום לפני ההכנה, נוהגים להוסיף לטחינה טעמים דומיננטיים כגון סויה, מירין, סאקה וכדומה.[18]
במהדורה הישנה של הספר שמירת שבת כהלכתה מובא לאסור את הכנת הטחינה בשבת משום מלאכת לש. זאת מכיוון שהמים הנוספים אינם מתרכבים עם השמן ונעשית הבלילה יותר עבה (סמיכה). לעומת זאת, יש פוסקים המתירים את הכנתה באופן גורף[19]. ובמהדורה החדשה (תש"ע) של שמירת שבת כהלכתה מתיר בשעת הצורך להכין טחינה כשנותן בתחילה הרבה מים, שאז הבלילה מדוללת מיידית, ובלבד שלא יערבב את הטחינה בדרך הרגילה[20].
לדעת הרב מרדכי אליהו, אין להשתמש בטחינה ובמוצריה אשר הכנתם נעשתה על ידי מי שאינו יהודי, בשל איסור בישולי עכו"ם[21]. זאת, בשונה ממדיניותם של גופי כשרות רבים[22], הנוהגים לתת הכשר לטחינה במקרה שכזה[23].
על טחינה מברכים שהכל, ובורא נפשות ככל פרי שנעשה משקה[24]. בטחינה גולמית שניכר צורת השומשום, ברכתה בורא פרי האדמה[25].
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
