Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
המריבה בין טיטניה ואוברון | |
מידע כללי | |
---|---|
מאת | ויליאם שייקספיר |
שפת המקור | אנגלית |
סוגה | מחזה |
מקום התרחשות | אתונה |
תקופת התרחשות | יוון העתיקה |
חלום ליל קיץ (באנגלית: A Midsummer Night's Dream, חלום ליל אמצע הקיץ) הוא מחזה, קומדיה רומנטית, מאת ויליאם שייקספיר שנכתב בשלהי המאה ה-16. במחזה, המתרחש באתונה וביער הסמוך לה, מסופרים שלושה סיפורים מקבילים, המשתלבים זה בזה: סיפורם של ארבעה צעירים הקשורים ביניהם בקשרי אהבה מורכבים, סיפורה של חבורת שחקנים חובבים וסיפורם של הפיות ושאר שוכני היער. עיקר המחזה מתרחש בליל קיץ אחד, ביער הסמוך לאתונה.
המחזה הוא אחד המחזות הפופולריים ביותר של שייקספיר, אף שסמיואל פיפס, בן המאה ה-17, כתב ביומנו: "זהו המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי".[1]
הרמיה וליסנדר הם זוג מאוהב, אך אגאוס, אביה של הרמיה, עומד על כך שהיא תינשא לאדם שהוא בחר: דמטריוס (המאוהב בהרמיה). אגאוס מגיע להיכלם של תסאוס, דוכס אתונה, והיפוליטה (מלכת האמזונות) אשתו לעתיד, יחד עם בתו, דמטריוס וליסנדר, על מנת שתסאוס ישפוט בנושא. תסאוס מציג בפני הרמיה שלוש אפשרויות - לשמוע בקול אביה ולהינשא לדמטריוס, להמרות את פיו - במקרה כזה היא תומת, או לעבור למנזר לחיות חיי נזירה.
לנוכח אפשרויות אלה, ליסנדר מציע להרמיה לברוח יחדיו אל דודתו שגרה בעיר אחרת ולהינשא שם. הרמיה מסכימה והם קובעים להיפגש בלילה ביער כדי לממש את הבריחה. הרמיה מספרת על הבריחה רק לחברתה הטובה, הלנה, המאוהבת בדמטריוס. הלנה יודעת שלא תוכל לגרום לדמטריוס להתאהב בה, אך רוצה שהוא "יכיר לה תודה" גם אם לא יאהב אותה, ולכן היא מספרת לו על תוכניתם של ליסנדר והרמיה. דמטריוס יוצא ליער בעקבות ליסנדר והרמיה, והלנה בעקבותיו. ביער, מנסה דמטריוס להיפטר מהלנה ללא הצלחה.
בינתיים, אוברון וטיטניה, מלך ומלכת הפיות, מסתכסכים. ברשותה של טיטניה ילד אסופי, שהיה בנה של נסיכה הודית (כוהנת לטיטניה) שנפטרה בעת הלידה. טיטניה הבטיחה לכוהנת לגדל את הילד. אוברון מבקש לקבל את הילד וטיטניה מסרבת. אוברון מחפש דרך להשפיל את טיטניה, ולגרום לה לתת לו את הילד. הוא שולח את פּאק, יצור שובב הסר למרותו, להביא פרח שהשיקוי המופק ממנו גורם להתאהבות. אוברון מטפטף צוף מפרח זה על עיניה של טיטניה, ופוקד על פּאק לגרום לטיטניה להתאהב במשהו טיפשי ככל האפשר. כמו כן, מבקש אוברון מפּאק להסדיר בדרך זו את יחסי האהבה בין דמטריוס והלנה, שאינם סימטריים.
בזמן זה שישה בעלי מלאכה מגיעים ליער כדי להעלות את "הקומדיה העצובה־מכל־הקומדיות על מותם האכזרי־מכל־מוות של פירמוס ותיסבי"[2] בחתונתם של תסאוס והיפוליטה. פּאק הופך את אחד מבעלי המלאכה, "מחט" (על-פי דן אלמגור, וראו להלן תרגומים אחרים), לאיש בעל ראש של חמור, ויתר בעלי המלאכה נבהלים ובורחים. כאשר טיטניה פוקחת את עיניה היא מתאהבת ב"מחט" בעל ראש החמור. "מחט" מעיר על כך: "נדמה לי, גבירתי, שמבחינה הגיונית, יש לך סיבה קטנה מאוד להתאהב באחד כמוני. עם זאת, נכון, אהבה והיגיון הולכים מעט מאוד ביחד בימינו."[3]
פאק מתבלבל בין דמטריוס וליסנדר, ומטפטף בטעות צוף על עיני ליסנדר הישן. הלנה, הרואה את ליסנדר ישן, חוששת שדמטריוס הרגו, ולכן מעירה אותו, ובהשפעת הצוף ליסנדר מתאהב בהלנה. אוברון, שרואה שדמטריוס עודנו כרוך אחר הרמיה, מטפטף צוף על עיני דמטריוס וכאשר הוא מתעורר גם הוא מתאהב בהלנה. כך שוב אין סימטריה ביחסים - שני הגברים אוהבים אשה אחת, והאחרת זנוחה. הלנה אינה מאמינה לחיזוריהם של הגברים וסבורה שהם לועגים לה, שהרי לא אהבו אותה קודם לכן. הרמיה כועסת על שהלנה גזלה ממנה את אהובה, והן מתחילות לריב. גם בין דמטריוס לליסנדר פורצת מריבה, על רקע אהבתם המשותפת להלנה.
אוברון שם לב למהומה שנוצרה, ואומר לפאק: "כל זה הוא פרי רשלנותך: טעית, או שיוצרות החלפת בזדון?"[4] פּאק מסביר כיצד נגרמה טעותו, ואוברון מצווה עליו להסיר את הכישוף מליסנדר, אך לא מדמטריוס. לאחר שקיבל את הילד האסופי מטיטניה, הסיר ממנה אוברון את הכישוף. גם "מחט" מוחזר למראהו האנושי. כל המעורבים הניחו שמאורעות הלילה היו רק חלום.
תסאוס והיפוליטה, ואיתם אגאוס, מגיעים ליער במהלך מסע ציד עם שחר, ופוגשים את שני הזוגות האוהבים. דמטריוס מבקש לבטל את השידוך שלו עם הרמיה, ובהתאם להחלטת תסאוס שני הזוגות - ליסנדר והרמיה, דמטריוס והלנה - נישאים במקביל לנישואי תסאוס והיפוליטה, תוך שהכול צופים במחזה "פירמוס ותיסבי" בביצועם החובבני של ששת בעלי המלאכה.
בסוף המחזה עומד פּאק על הבמה עם מטאטא ו"מנקה" אותה מכל ההתרחשויות ופונה ישירות אל הקהל:
בני אתונה:
ממלכת הפיות:
בעלי המלאכה המציגים את "פירמוס ותיסבי" (השמות בתרגומו של דן אלמגור, ראו להלן תרגומים אחרים):
פּאק מציג לאוברון את בעלי המלאכה כ"מין חבוּרת לֵצים של פועלים גסים, שאיכשהו בעיר מתפרנסים".[9] פילוסטראטוס מציג אותם לתסאוס באופן דומה: "אנשי עמל קשֵי-יום מבּנֵי העיר, שעד היום מוחם אף פעם לא עמל, אך סחטו כעת כמו לימון את דמיונם המנוּון בַּמחזה הזה לכבוד החג שלך".[10] אברהם עוז מציין כי "בעלי המלאכה מהווים פארודיה ישירה על דמויות מן המעמד החברתי הנמוך בחיי היומיום הלונדוניים".[11]
בשנת 1598 הוזכר המחזה לראשונה ברשימתו של פרנסיס מירס. המחזה נדפס לראשונה במהדורת קוורטו בשנת 1600, ובשנת 1623 הודפס במהדורת הפוליו הראשונה בנוסח מתוקן. התאריך המדויק בו נכתב המחזה, או הועלה לראשונה על במה, אינו ידוע. התאריך המשוער הוא בין השנים 1594 ו-1596. על פי תאוריות אחדות, המחזה נכתב לרגל חתונה של אדם מהמעמד הגבוה. ידוע כי חתונות רבות נערכו בקרב בני המעמד הגבוה בשנת 1596, אבל אין עדות המקשרת את המחזה לאחת מהן במיוחד. אחרים סוברים כי המחזה חובר לרגל יום הולדתה של המלכה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, אך גם לכך לא קיימות עדויות מוצקות (את סיפורו של אוברון, על "בתולה, יושבת על כס מערב",[12] רואים פרשנים כמרמז לאליזבת הראשונה, "המלכה הבתולה"). ככל הנראה המחזה הועלה על במת 'התיאטרון' ועל במת תיאטרון הגלוב.
לא ידוע על מקור ממנו נלקחה עלילתו העיקרית של המחזה, והיא כנראה פרי רוחו של שייקספיר. עם זאת, יש במחזה מוטיבים אחדים הלקוחים מהספרות הקלאסית:
עמוד השער של מהדורת הקוורטו של המחזה, משנת 1600, מציין שהמחזה הוצג בפומבי פעמים אחדות. עם זאת, ההופעה הראשונה המתועדת בוודאות נערכה ב-1 בינואר 1605.
בימות מלחמת האזרחים האנגלית, בשנים 1642-1660, היו התיאטראות באנגליה סגורים. בתקופה זו הוצגה עלילת המשנה של בעלי המלאכה כמערכון קומי מלווה בפעלולים (droll). עם פתיחתם מחדש של התיאטראות בשנת 1660, הועלה עיבוד של המחזה, בדומה לגורלם של מחזות שייקספיריים נוספים. סמיואל פיפס, שצפה במחזה ב-29 בספטמבר 1662, כתב ביומנו: "זהו המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי".[1]
עד לשנות ה-40 של המאה ה-19 לא הוצג המחזה בשלמותו, אך הוצגו עיבודים שלו. דוגמה לכך היא העיבוד של הנרי פרסל, "מלכת הפיות" (The Fairy Queen), משנת 1692. הסצנות של פירמוס ותיסבי עובדו על ידי ריצ'רד לוורידג' לבורלסקה אופראית, שהוצגה בשנת 1716. ג'ון פרדריק לאמפ יצר גרסה משלו לעיבוד זה בשנת 1745. בשנת 1755 העלה דייוויד גריק גרסה של המחזה, בשם "הפיות" (The Fairies) שממנה הושמט חלקם של בעלי המלאכה. בשנת 1816 העלה פרדריק ריינולדס גרסה אופראית של המחזה.
בשנת 1840 העלתה לוסיה אליזבת וסטריס בקובנט גארדן גרסה שלמה למדי של המחזה, שלה נוספו קטעי מוזיקה ובלט. וסטריס גילמה את אוברון, ובמשך 70 השנים הבאות גילמו נשים את תפקידי אוברון ופאק. בעקבות הצלחת הפקתה של וסטריס, במהלך המאה ה-19 עלו הפקות גרנדיוזיות של המחזה, שכללו עד מאה משתתפים, שלהן הוכנו תפאורות מדוקדקות של הארמון והיער, ואת הפיות גילמו בלרינות דקות כנפיים. ב-1895 עלתה בלונדון הפקה של אוגוסטין דאלי, שאת האפקטים המיוחדים בה סיפקה חבורת הקוסמים "מרטינקה".
מקס ריינהרדט ביים את ההצגה 13 פעמים בין השנים 1905–1934, ובין השאר השתמש בבמה מסתובבת. בשנת 1934 העלה את המחזה בהוליווד בול, בהפקה שבה השתתפו סטרלינג הולוויי, אוליביה דה הבילנד ומיקי רוני. הצלחת ההפקה הניעה את האחים וורנר להזמין אצל ריינהרדט גרסה קולנועית למחזה. בסרט השתתפו שניים משחקני המחזה - מיקי רוני (בתפקיד פאק) ואוליביה דה הבילנד (בתפקיד הרמיה וזארה), וכן ג'יימס קאגני, ג'ו בראון ודיק פאוול. המלחין אריך וולפגנג קורנגולד הוזמן מאוסטריה לשם עיבוד המוזיקה של פליקס מנדלסון-ברתולדי לסרט. הנאצים החרימו את הסרט עקב יהדותו של הבמאי, והשימוש במוזיקה של מנדלסון-ברתולדי, אף הוא ממוצא יהודי.
הבמאי הארלי גרנוויל-בארקר ביים בשנת 1914 גרסה פשוטה וחסכונית יותר של המחזה. גרסה זו השפיעה על הפקות מאוחרות יותר של המחזה.
בשנת 1970 ביים פיטר ברוק את המחזה במסגרת הלהקה השייקספירית המלכותית. ברוק ליהק שחקן אחד לתפקידים של תזאוס ואוברון, ושחקנית אחת לתפקידים של היפוליטה וטיטניה, כרמז לכך שעולם הפיות הוא תמונת ראי של עולם בני האדם. בהפקה זו השתתפו פטריק סטיוארט ובן קינגסלי. את הפיות גילמו גברים, והופעתם כללה פעלולי קרקס. בעקבות גרסתו של ברוק, במאים נתנו דרור לדמיונם בבימוי המחזה. בפרט, עלה משקלה של המיניות במחזה, ובמאים רבים ראו את הארמון כסמל להתאפקות והדחקה, ואת היער כסמל למיניות לא מרוסנת, חופשייה ומפחידה בעת ובעונה אחת. ההפקה של ברוק הושפעה רבות מספרו של יאן קוט שייקספיר, בן-זמננו שפורסם ב-1964.
שמו המקורי של המחזה הוא A Midsummer Night's Dream, שם שתרגומו המדויק לעברית הוא "חלום ליל אמצע-קיץ", אך בעברית נתקבע השם "חלום ליל קיץ". רק תרגומו של דורי פרנס נצמד לשם המקורי, וקרוי "חלום של לילה בלב קיץ". בעלילת המחזה מוזכר שהוא מתרחש ביום חג האביב הפגאני (Rite of May),[14] החל ב-1 במאי. אפרים ברוידא התייחס, במבוא לתרגומו, לחוסר התאמה זה בזמנים, והעלה שתי השערות מקובלות:
במחזה, המתרחש באתונה וביער הסמוך לה, מסופרים שלושה סיפורים מקבילים, המשתלבים זה בזה: סיפורם של ארבעה צעירים הקשורים ביניהם בקשרי אהבה מורכבים, סיפורה של חבורת שחקנים חובבים וסיפורם של הפיות ושאר שוכני היער.
אפרים ברוידא ציין: "מעגלות מעגלות עשויה קומדיה מכושפת זו, אשר ריח בוסר רענן וחריף נודף ממנה – מעגל משיק במעגל ומעגל לפנים ממעגל, מעגלות נושכים וחוצים זה את זה, וסופם, כבאורח פלא, משתלבים זה בזה בנועם ושלום".[7] הוא ממשיך ומפרט את המעגלים:
המחזה מתרחש באתונה שביוון העתיקה, אך עולמו הוא עולמה של אנגליה האליזבתנית, שהיא תקופתו של שייקספיר – שלהי המאה ה-16. כתוצאה מכך פעמים אחדות נתקל הקורא באנכרוניזם. "אין מוקדם ומאוחר בשקספיר, כידוע", מעיר על כך ברוידא.[15]
"פירמוס ותיסבי" הוא סיפור על זוג אוהבים שהוריהם התנגדו לאהבתם. השניים קבעו פגישה במקום סתר, אך כשפירמוס הגיע לשם נוצר אצלו רושם שאהובתו נטרפה, ומרוב צער התאבד. כאשר תיסבי הגיעה וראתה זאת, התאבדה אף היא על גופתו.
סיפור טראגי זה, שקל לראות את הדמיון בינו ובין המחזה "רומיאו ויוליה", שאותו כתב שייקספיר בסמוך לכתיבת "חלום ליל קיץ", הפך, בביצועם של ששת בעלי המלאכה, לפארסה המעוררת את צחוקם ולעגם של הצופים, בני אתונה. במידה מסוימת, סיפור "פירמוס ותיסבי" המוצג כאן הוא פרודיה של שייקספיר על מחזהו האחר.[19] דן אלמגור העיר על כך (במבוא לתרגומו למחזה): "נראה שרק בעל הומור כשקספיר היה יכול לכתוב בעת ובעונה אחת שתי גירסות שונות כל כך לאותו סיפור עצמו".
מחזה-בתוך-מחזה זה נותן מקום לשלל הערות ארס פואטיות על אמנות התיאטרון, בעת החזרות על הצגתו, במהלך הדיון שקודם להצגתו ובמהלך הצגתו, בהערותיהם של הצופים, כגון הערתו של תסאוס: "גם המחזות הטובים ביותר הם רק צל חולף. והטובים-פחות הם לא גרועים-יותר, אם הדמיון משלים את החסר".[10]
במחזה פועלים ארבעה זוגות. הזוגיות של תסאוס והיפוליטה היא זוגיות אידילית – השניים אוהבים זה את זה ומחכים בקוצר רוח לחתונתם הקרבה. הזוגיות של שלושת הזוגות הנותרים מורכבת יותר, ועוברת תהפוכות במהלך המחזה. אהבתם של תסאוס והיפוליטה "היא בבחינת מגדלור לשאר הנפשות במחזה המגששות דרכן, בתוך החשכה והמבוכה, אל האהבה", מעיר ברוידא.[7]
בתחילת המחזה ליסנדר ודמטריוס אוהבים את הרמיה, האוהבת רק את ליסנדר; הלנה, האוהבת את דמטריוס, אינה זוכה לאהבה. אוברון מורה לפּאק להסדיר את יחסי האהבה בין דמטריוס והלנה, שאינם סימטריים, אך פּאק מתבלבל, וגורם לליסנדר ולדמטריוס לאהוב את הלנה, וכעת הרמיה נותרת זנוחה. תוצאה זו משעשעת את פּאק, האומר לאוברון:
רק בסופו של דבר מיישר פּאק את ההדורים, ומביא את ארבעת הצעירים לזוגיות אידילית: ליסנדר והרמיה, דמטריוס והלנה. זוגיות זו מקבלת את אישורו של השליט, תסאוס, הקובע:
בכל התהפוכות שעברו ארבעת הצעירים, שתי הנשים היו יציבות באהבתן, ואילו שני הגברים היו הפכפכים: תחילה דמטריוס, שחדל לאהוב את הלנה ובחר בהרמיה (ללא השפעה על-טבעית) ואחר כך השינויים באהבתם של דמטריוס וליסנדר שנבעו מהתערבותו של פּאק.
במרכזה של הקומדיה עומדים סיפורי אהבה אחדים, אך לא רק אהבה צרופה יש בסיפורים אלה, אלא גם מאבק בין המינים. בתחילת המחזה מזכיר תסאוס להיפוליטה כיצד כבש את לבה – לא היה זה חיזור רגיל, כי אם כיבוש בחרב – מלחמה שבה גבר תסאוס על היפוליטה:
לאחר הכיבוש הכוחני יש גם פיוס, ותסאוס מבטיח להיפוליטה המשך שייראה אחרת:
לעומת המאבק בין תסאוס להיפוליטה, שמוצג רק כזיכרון מן העבר, הרי המאבק בין אוברון לטיטניה מתרחש ממש לנגד עינינו, והוא מניע מרכזי של עלילת המחזה. בין אוברון לטיטניה מתנהל מאבק על השליטה בילד, שכל אחד מהם רוצה לעצמו. כיוון שהילד נמצא בחזקתה של טיטניה, זומם אוברון להשפילה, כך שבחולשתה תיתן לו את הילד. לשם כך הוא גורם לה להתאהב במחט – אדם בעל ראש חמור. מזימתו מצליחה, והוא מצליח לקבל את הילד מטיטניה המושפלת.
מאבק נוסף מתרחש ברקע אהבתה החד-צדדית של הלנה לדמטריוס. הלנה הולכת אחר דמטריוס בדרכו ליער, והוא מתאמץ מאוד לסלקה מעליו. על דבריו של דמטריוס "לא, לא אוהֵב אותך, עזבי אותי"[23] מגיבה הלנה בהתרפסות מזוכיסטית:
לאחר שפאק בכשפיו גורם לליסנדר ולדמטריוס לאהוב את הלנה, היא אינה מאמינה לדברי אהבתם, וסבורה שדיבורים אלה הם הקצנה של מאבקם בה, ונועדו רק ללעוג לה, ואומרת:
על תוצאות מאבקים אלה מעיר אברהם עוז:"היפוליטה, הרמיה, הלנה, וגם מלכת הפיות טיטניה, שאושר הפיוס שלהן עם בני זוגן אינו מוחה לגמרי את רישומם של הכאב, העלבון ואף הייסורים שספגו כל אחת בתורה משותפיהן הגבריים במערכת ההטרוסקסואלית השלטת, ייאלצו להתמודד, כל אחת על פי דרכה, עם הסדקים המטרידים הנִבעים בתוֹאַם המדומה, הרחוק משלמות, של הזוגיות התִקנית."[24]
מאבק בין הורים לילדיהם, שבו ההורים רוצים לכפות את מרותם על הילדים, בעוד הילדים רוצים לבחור בעצמם את דרכם בחיים, מופיע באחדים ממחזותיו של שייקספיר. במחזה שלפנינו מופיע המאבק פעמיים: ברצונו של אגאוס לכפות על בתו, הרמיה, את החתן שהוא בחר למענה, ובמחזה-בתוך-מחזה, "פירמוס ותיסבי", שבו מתנגדים ההורים לקשר בין ילדיהם (התנגדות דומה קיימת במחזהו של שייקספיר, "רומיאו ויוליה").
בניגוד למחזות "פירמוס ותיסבי" ו"רומיאו ויוליה" שבהם התנגדותם של ההורים לרצון ילדיהם היא שורש הבעיה, במחזה "חלום ליל קיץ" עמדתו של האב מחמירה את הבעיה, אך אינה הגורם לה, כפי שמציינת רות נבו: "כבר בהצגת הדברים הראשונה אנו מוזמנים לראות, שהזקן הרודני אמנם מניח את המכשול החיצוני והמיָדי על דרכם של הצעירים, אך שורש הבעיה הוא אחר. הקושי ההתחלתי נובע מן העובדה, ששני בחורים צעירים מתחרים ביניהם על אותה נערה, כאשר יש עוד נערה פנויה המוכנה להפוך את השלישייה לרביעייה מוצלחת של שני זוגות."[25]
בעוד במחזות "פירמוס ותיסבי" ו"רומיאו ויוליה" תוצאותיו של המאבק טראגיות - המחזות מסתיימים במות הילדים, במחזה "חלום ליל קיץ" האהבה מנצחת והכל (מלבד אגאוס, אולי) מאושרים.
אברהם עוז מרחיב את זירת המאבק בשני המחזות, "רומיאו ויוליה" ו"חלום ליל קיץ", ומציין: "בשני המחזות מתחרה הנאמנות ליחידת הבית עם הנאמנות לסדר ריכוזי ורחב יותר המיוצג על ידי שלטון מונרכי בעל סמכויות שיפוט אבסולוטיות, ובשניהם נבחנים מקור הסמכות המרכזי הזה והשלכותיו על הגורל האישי מתוך ראייה אוהדת וביקורתית כאחד".[26]
במחזה מופיעים שני מעמדות, שמרחק רב ביניהם:
פער המעמדות ניכר בצורה שבה מציג פאק את בעלי המלאכה לאוברון: "קבוצת לֵצים, בורים, חסרי מנוחה, מוצאים לחמם בשוק, בכל מלאכה",[27] ובצורה שבה מציג אותם פילוסטראטוס לתסאוס:
פער המעמדות ניכר גם בשתי החגיגות המלוות את המחזה: "החתונה המלכותית, המבטיחה להיות אירוע רם מעלה הנשלט ומכוון בידי ההגמוניה, וחגיגות מאי - חג טבע עממי, המאגד וסוחף את בני השכבות החברתיות המגוונות באמצעות מאפייניו הפולקלוריים, המעוגנים היטב בתרבות האגררית שעדיין שלטה בכיפה באירופה של המאה השש עשרה".[28]
אברהם עוז מציג את תפקידם של בעלי המלאכה במחזה: "הם, בבואה פארודית של כל השאר, יישארו מבודדים גם בעולם ההרמוני כביכול שהקומדיה מובילה אליו בסיומה העליז, ויעמידו בסימן שאלה את הלכידות הנשאפת בעולמה של מדינת הלאום החדשה, המונהגת על ידי שליט המתהדר בתבונתו".[29]
המחזה זכה לעיבודים רבים, ובהם:
השפעה של המחזה מופיעה ביצירות אחדות ובהן:
האסטרונום ג'ון הרשל העניק לשני ירחים של אורנוס את השמות אוברון וטיטניה, על שם גיבורי המחזה.[31]
המחזה זכה לתרגומים רבים לעברית ולביצועים רבים בתיאטרון הישראלי:
העיבוד לילדים של המחזה (תוך הפיכתו ממחזה לסיפור), בידי צ'ארלס ומרי לם, תורגם אף הוא פעמים אחדות:
התרגומים לעברית, פרט לתרגומו של דן אלמגור, נצמדים למקור השייקספירי, ומגישים אותו לקורא העברי, איש איש וסגנונו. מרבית התרגומים מלווים בהערות שוליים רבות, שבאו להסביר לקורא העברי פרטים היסטוריים ואחרים שרחוקים מלהיות מובנים לו, כמו גם שיקולי תרגום נקודתיים.
להלן פסקת הפתיחה של המחזה, שבה פונה תסאוס להיפוליטה, בשישה תרגומים לעברית:
אברהם עוז | אהרן קומם | דורי פרנס |
---|---|---|
לעומת יתר התרגומים לעברית, תרגומו של אלמגור חופשי מאוד. אף שנשמרת תבנית העלילה, לא מעט מהטקסט השייקספירי מושמט, ואף דמויות משניות אחדות נעלמות. לעיתים הוסיף אלמגור טקסט משל עצמו. גם בתרגום עצמו חש אלמגור חופשי, והוא כלל בו אינטרטקסטואליות הומוריסטית (בחלקה אנכרוניסטית) ששייקספיר כלל לא חשב עליה. דוגמאות:
אלמגור התייחס, בפתח תרגומו, לחופש שנטל לעצמו:
גליה בנזימן העירה על כך:
בין התרגומים ניכר ההבדל בשמות הדמויות, ובפרט בשמותיהם של בעלי המלאכה.
הפוקה (מין יצור שובב, המסוגל לשנות את צורתו החיצונית[46]), הקרוי Puck ונהגה באנגלית "פַּאק", קרוי בתרגומיהם הוותיקים של שלום צבי דוידוביץ, אפרים ברוידא וט. כרמי "פּוּק", ובשם זה נודע במשך שנים רבות בקרב דוברי עברית. בתרגום החדש יותר, של דן אלמגור, נכתב שמו "פַּאק", וכך גם בתרגומו של אהרן קומם, ובתרגומיהם של אברהם עוז ודורי פרנס נכתב "פַּק". בסוף הקטע הראשון שבו מופיע פַּאק במחזה שם אלמגור בפיו מילים המסבירות את שינוי שמו העברי:
אף שהמחזה מתרחש ביוון העתיקה, השמות שנתן שייקספיר לבעלי המלאכה הם שמות אנגליים. ברוח זו, אף ששמות יתר גיבורי המחזה נשמרו כבמקור בכל התרגומים לעברית, שמות בעלי המלאכה תורגמו, במרבית התרגומים, לשמות עבריים.
ויליאם שייקספיר | אפרים ברוידא | ט. כרמי | דן אלמגור | אברהם עוז | אהרן קומם | דורי פרנס | תפקיד במחזה "פירמוס ותיסבי" |
---|---|---|---|---|---|---|---|
Peter Quince, a carpenter | כפיס, חרש עץ | שגם, נגר | פיטר "קרש", נגר | פיטר קרש, נגר | מר לוח, נגר | מוט, נגר | פרולוג |
Snug, a joiner | אפוץ, נגר | זיז, חרט | פול "משׂור", נגר | עץ, בנאי | חבוּש, חרש עצים | סיד, צבעי | אריה |
Nick Bottom, a weaver | שתי, אורג | ערב, אורג | ניק "מחט", אורג | ניק בוטן, אורג | שחת, אורג | תחת, רפד | פירמוס |
Francis Flute, a bellows-mender | חמת, מתקן מפוחים | פוח, מתקן מפוחים | פרנסיס "צינור", שרברב | פרנסיס ציף, מתקן מפוחים | נפחן, שרברב מפוחים | זמש, סנדלר | תיסבי |
Tom Snout, a tinker | זרבוב, פחח | זרבוב, פחח | טום "טיח", טייח | טום פח, פחח | פרצופי, נפח | שפיץ, פחח | קיר/חומה |
Robin Starveling, a tailor | צנים, חייט | פיף, חייט | רובין "מברשת", צבע | רובין חוט, חיט | צוֹמי, חייט | שרוך, חייט | ירח |
בסיום תרגומו הסביר ברוידא את בחירתו לשמותיהם של בעלי המלאכה: "שמות בעלי המלאכה (שתי, כפיס וכו') הותאמו בקירוב למשמעותם במקור – שתי, שאומנותו אריגה, מן השתי והערב; וכיוצא בזה השאר."
הפקות:
טקסטים מתוך המחזה:
על התרגומים לעברית:
על הפקות בתיאטרון:
מחזותיו של ויליאם שייקספיר | ||
---|---|---|
טרגדיות | טיטוס אנדרוניקוס • רומיאו ויוליה • יוליוס קיסר • המלט • מקבת' • אותלו • המלך ליר • אנטוניוס וקלאופטרה • קוריולנוס • טימון איש אתונה | |
קומדיות | קומדיה של טעויות • אילוף הסוררת • עמל אהבה לשווא • חלום ליל קיץ • הסוחר מוונציה • מהומה רבה על לא דבר • כטוב בעיניכם • הלילה השנים עשר • נשות וינדזור העליזות • טרוילוס וקרסידה • סוף טוב הכול טוב • מידה כנגד מידה | |
רומנסות | פריקלס • סימבלין • אגדת חורף • הסערה | |
מחזות היסטוריים | • המלך ג'ון • ריצ'רד השני • הנרי הרביעי, חלק ראשון • הנרי הרביעי, חלק שני • הנרי החמישי • הנרי השישי, חלק ראשון • הנרי השישי, חלק שני • הנרי השישי, חלק שלישי • ריצ'רד השלישי • הנרי השמיני | |
בכל קבוצה מסודרים המחזות לפי סדר כתיבתם המקובל (פרט למחזות ההיסטוריים המסודרים לפי סדר התרחשות כרונולוגי) |