Knowledge Base Wiki

ההונים

דת
טנגריזם

ההוּנים היו קונפדרציה של שבטי נוודים, שהתקיימה החל מהמאה הראשונה לספירה ועד המאה השביעית. שטח מחייתם השתרע על פני מזרח אירופה, הרי הקווקז ומרכז אירופה. מקום הופעתם המתועד הראשון היה ממזרח לנהר וולגה, ממנו נעו מערבה, ומשנת 370 לערך הם החלו לבסס את אחיזתם והשפעתם על מרבית יבשת אירופה. הצבא ההוני התבסס על חיל פרשים מהיר, שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים. ההונים הגיעו לשיא כוחם בתקופת שלטונו של המלך אטילה, ששלט בין השנים 434–445 במשותף עם אחיו בלדה, ועד 453 כשליט יחיד. משנת 445 ועד מותו הפתאומי בשנת 453, פלשו ההונים תחת פיקודו לשטחי האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הביזנטית, בזזו אותם, ואילצו את שני חלקי האימפריה הרומית לשלם להם סכומי כסף נכבדים תמורת שקט לאורך הגבולות.

הפשיטות של ההונים נועדו בדרך כלל למטרות שוד וביזה, ולא להשתלטות על שטחים ולהתיישבות בהם. הן היו הרסניות בעיקר לאימפריה הרומית המערבית, שכוחה נחלש מאוד בעקבות תבוסה במלחמת אזרחים עם האימפריה הרומית המזרחית בקרב הנהר הקפוא ובאופן כללי הייתה ענייה יותר מהחלק המזרחי. הפשיטות ההוניות הותירו את האימפריה הרומית המערבית חלשה וחבולה. כתוצאה מכך, נפלה האימפריה הרומית המערבית תוך עשורים ספורים לאחר הפלישות ההוניות תחת לחץ השבטים הגרמאניים.

ההונים מעולם לא הכו שורשים, לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית שלטונית על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. כתוצאה מכך, עם מות אטילה והתפוררות הכוח הצבאי המלכד, התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים והאימפריה התפוררה. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של ערבות מזרח אירופה עד סוף המאה השישית, ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הוניים שלטו באזורים שונים בקווקז עד תחילת המאה השמינית לספירה.

הדּוֹגְמָה הנוצרית ראתה באטילה ובהונים שוט שבאמצעותו מעניש אלוהים את עובדי האלילים, הכופרים והחוטאים. תוך זמן קצר יחסית הם נותרו כזיכרון קולקטיבי אירופאי המקביל למלחמת בני אור בבני חושך, והשם "הונים" נחרט בזיכרון כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן.

ההונים היו קונפדרציה רופפת של שבטים לוחמים מהערבה האירואסייתית – המישורים והרמות המשתרעים בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול מונגוליה-מנצ'וריה במזרח, לבין חצי האי קרים במערב. בתהליך מתמשך קיבלו ההונים אל שורותיהם קבוצות לוחמים ושבטים נודדים שונים ויצרו כוח צבאי משמעותי. תהליך התגבשות ההונים לכדי גוף אתני בעל שפה ייחודית וקשרי הגומלין עם קבוצות אתניות אחרות בערבה האירואסייתית לוטה בערפל. ההיסטוריון האוסטרי בן ימינו, ואלטר פּוֹל (Pohl), ממובילי המחקר על ההגירה בימי הביניים, סיכם את הידוע על הרקע של ההונים: "כל שאנחנו יכולים לומר בביטחון הוא שבשלהי התקופה הקדומה השם "הונים" תיאר אליטה של לוחמים בערבה האירואסייתית".^[1]

ההיסטוריונים הרומאים שחיו בעת פלישת ההונים לאירופה מוסרים מידע חלקי ומעורפל ביותר על מקור ההונים. אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי ההונים התגוררו בשממה הקפואה המשתרעת ממזרח. ההונים, כמו נוודים אחרים, לא הופיעו באמת על המפה הרומאית וכל שניתן היה לומר עליהם הוא שהם נמצאים מחוץ לתחום הציוויליזציה. סופרוניוס אוסביוס הירונימוס, ממורי הכנסייה, תיאר את ההונים כפראים שננעלו מאחורי שערי אלכסנדר – שער גבול אגדי, שנבנה על פי האגדה על ידי אלכסנדר הגדול, כדי למנוע מהברברים הלא-מתורבתים מצפון לפלוש דרומה ובראשם לגוג ומגוג. באגדה המקורית הסקיתים מזוהים עם גוג ומגוג ואילו הירונימוס מזהה בכתביו את ההונים עם הסקיתים.^[2] איש הדת הרומי יורדנס (המאה ה-6), שכתב את תולדות הגותים, מתאר את הקשר עם השטן כמקורם של ההונים. לפי כתביו, הנשמות הטמאות הזדווגו עם מכשפות וההונים הם פרי הבאושים של זיווג זה.^[3] חוקרים של העת החדשה ניסו לקבל תשובה ברורה יותר לשאלת מוצא ההונים, על בסיס הכתבים הרומאים וממצאים ארכאולוגיים, אך שאלה זו נותרה ללא מענה של ממש. במהלך המאה ה-18 הציע ההיסטוריון הצרפתי ז'וזף דה גיניֶיה (de Guignes) את ההשערה כי ההונים הם השְׂיוֹנְגנוּ – מונח סיני לקונפדרציה של שבטים נוודים שמקורם אינו ידוע – שבין המאה השלישית לפנה"ס למאה הרביעית לספירה, שלטו על חלקים גדולים במרכז אסיה וסופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים. השבטים ההונים הדרומיים נטמעו בתוך האימפריה הסינית ואילו השבטים הצפוניים המשיכו בעימות מול הסינים עד שככל הנראה נדחקו מתחומי האימפריה לכיוון מערב.

ההשערה כי ההונים והשְׂיוֹנְגנוּ חד הם, נתמכה על ידי אסכולת מלומדים גרמנים, בעיקר בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – בהיעדר כל מחקר ארכאולוגי שניתן היה לייחס להונים או לשיונגנו, היא נסמכה על מחקר בלשני וניתוח של מקורות סיניים בני התקופה, בניסיון לדלות מהם ראיות לגבי מוצא ההונים.^[4] על פי מחקר מודרני, המניע שהוביל את הגישה של החוקרים הגרמניים של תחילת המאה ה-20 נבע מתפיסת עולם שציירה את ההיסטוריה של אירופה כבסיס של התנגשות מתמדת בין תרבויות. דהיינו, מאבק אירופי לשימור הציוויליזציה מול איום מתמיד מצד הברברים ממזרח. על פי תפיסה זו, ההונים היו תזכורת מתמדת, על בסיס הזהות עם שבטים סינים והמאבק כנגד הרומאים, למעגל החוזר של הקונפליקטים בין מזרח ומערב.^[5] תאוריה זו מקובלת על חוקרים אחדים גם בתחילה המאה ה-21, אף על פי שהיא נחשבת לספקולציה.

ניסיון לבסס את הקשר בין ההונים לשיונגנו על בסיס ממצאים ארכאולוגיים, הניב גם הוא חילוקי דעות, על פי ראיות וממצאים שהחלו להיחשף החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ובעיקרן פרסומים של ממצאים ארכאולוגיים וחפצי ברונזה של השְׂיוֹנְגנוּ מחפירות וסקרים ברמת אוֹרְדוֹס, הידועה גם כ"מדבר אורדוס" השוכן על רמה בדרום האזור האוטונומי של מונגוליה הפנימית. ממצאים אלה מצביעים על הבדלים משמעותיים בין תרבות השְׂיוֹנְגנוּ לתרבות ההונית כפי שבאה לידי ביטוי בממצאים שנאספו במזרח אירופה. ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו החל מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, מטילים צל נוסף של ספק על הקשר בין ההונים לשְׂיוֹנְגנוּ. ארכאולוגים סובייטים חשפו באזור עבר הבאיקל בסמוך לגבול רוסיה עם מונגוליה בסמוך לעיר אולן-אודה, מספר אתרים מימי השיא של אימפריית השיונגנו ומתוארכים למאה הראשונה לספירה עד למאה השנייה, המעידים כי התרבות האורבאנית של תושבי המקום הייתה מפותחת מאוד. במקום נמצאו שרידים ברורים לחקלאות מאורגנת, גידול בקר וטכנולוגיית עיבוד מתכות שכללה מאפיינים שלא היו קיימים אצל ההונים.

היסטוריונים וארכאולוגים החוקרים את התקופה ואת תרבות הנוודים של הערבות, התרחקו מהקביעה החד משמעית. ההיסטוריון היון גין קים מסכם את המחקר והממצאים וקובע נחרצות כי "להתייחס לקשרים בין ההונים לשיונגנו במונחים המתאימים לתאוריות גזע או אפילו במונחים של שיוך אתני, מציג באור מגוחך את האמת ההיסטורית של האימפריות המורכבות, רב לאומיות, רב לשוניות של הערבות." אך הוא קובע את ההקשר ההיסטורי באומרו כי "האבות הקדומים של שבטי המקור ההונים... היו חלק מהאימפריה של השיונגנו והכילו אלמנט משמעותי מתרבות זו, האליטה ההונית השלטת ראתה עצמה כצאצא של התרבות הפוליטית של ישות אימפריאלית זו".^[6] ההיסטוריון פיטר הת'ר שם את הנושא בפרספקטיבה ההיסטורית אירופאית וקובע: "גם אם נצליח לקשר באופן כלשהו בין ההונים של המאה הרביעית והשיונגנו של המאה הראשונה, הרבה מים חלפו מתחת להרבה גשרים במהלך 300 שנות ההיסטוריה האבודה [בין תקופות אלו]".^[7]

ההונים הותירו אחריהם שרידים מועטים, הכוללים בעיקר כלים וכלי נשק שנשתמרו כמנחות קבורה. הם לא הותירו כל מסמך כתוב ולא תיעדו את ההיסטוריה של עצמם. כתוצאה מכך, כל מעשיהם ופועלם נראים דרך העיניים והפריזמה של הכתבים הרומאיים, העוינים לכל השבטים הברבריים בכלל ולהונים בפרט. המקור העיקרי המתייחס לשבטים ההונים בטרם התגבשות האימפריה של אטילה ההוני, הם כתביו של ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, שכתב את הפסקאות בספרו המתייחסות להונים בסוף שנות השמונים של המאה הרביעית לספירה, כעשרים שנה לאחר שההונים יצאו מהערבות האסיאתיות אל מעבר לשטחים שממערב לים השחור.

הפסקאות כתובות בלשון ציורית ומלאת חיות ומכילות תיאור מפורט על חיי ההונים ומנהגיהם. עם זאת, תיעוד זה לוקה בבסיסו. ספק אם מַרְקֶלִינוּס בא במגע עם ההונים או חקר את אורחותיהם והמידע עליהם לא נאסף על ידי עדי ראייה שפגשו בהם. עיקר הטקסט הוא שימוש מושכל במושגים ורעיונות מקובלים בחברה הרומית, תוך שהוא נסמך ומתייחס לכתבים של היסטוריונים רומאיים קודמים וקדומים בהתייחס למערכות של האימפריה הרומית עם השבטים הברבריים.^[8] על פי תפיסת העולם הרומאית, האימפריה הייתה מוקפת בברברים שלא נשמעים לחוק, ומעבר לגבולות חיו פראים פרימיטיביים ופרועים חסרי מוסר וללא שלטון או משמעת. הכותבים הביזנטיים, שתרבותם הייתה קשורה בתרבות יוון הקלאסית, נהגו להשוות או לזהות את ההונים עם עמים שבמקור מופיעים בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), כגון הסקיתים או הגטים – עמים שנעלמו ונכחדו לפני הופעת ההונים על במת ההיסטוריה.

החל מהמחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה התגבר הלחץ על גבולות האימפריה הרומית לאורך נהר הדנובה ונהר הריין. מהלומות אלו היו כתוצאה מהתקדמות פולשים הונים ממזרח לכוון מערב, שדחקו את דרי האזור לעבר הגבול הרומאי. התהליך היה איטי ואין כל עדות לכוח מונוליתי או חזית התקדמות אחידה של הפולשים ההונים, אך כתוצאה של הלחץ ההוני, נדחפו גלים של פליטים ועימם לוחמים גותים ושבטים גרמאניים אחרים אל שטחי האימפריה. ההונים נכנסו אל תוך אירופה באיטיות ובשלבים, תוך שהם מבססים את אחיזתם על שטחים נרחבים על ידי פשיטות מהירות ודחיקת תושבים מקוריים של האזור. ניתן לשחזר את התקדמות ההונים אל תוך אירופה מהאירועים על גדות נהר הדנובה, אליו התנקזו הפליטים, ומהשתקפות האירועים בהיסטוריה הרומית. תחילה הופיעו הגותים בשנות ה-70 וה-80 של המאה הרביעית על גדות הדנובה וחצו את הנהר אל תוך שטח האימפריה, בתחילת המאה החמישית ניכר כי ההונים קנו אחיזה בגדה הצפונית מזרחית של הנהר. אירועים אלו נבעו מתנועת ההונים במשך 40 שנה לאורך כ-1,200 ק"מ מנהר הדון לדניסטר ולמרכז הדנובה, כלומר מאוקראינה לרומניה ולבסוף אל תוך הונגריה המודרניות.

היסטוריונים יוונים ורומאים תיעדו את קיומם של שבטים נוודים בערבה האירואסייתית עוד במהלך המאה השנייה. באותה תקופה, ככל הנראה, חיו ההונים עם שבטים סרמטים וייתכן שעמדו בראשם. הלכה למעשה, הרומאים הגיעו לכדי הכרה בקיום ההונים, כאשר הפלישה ההונית אל שטחי הערבות הסמוכות לים השחור ולים הכספי בשנת 376 באה לידיעתם. בדרכם אל תוך אירופה מהערבות של אירואסיה, עברו ההונים דרך שטחי המחיה של השבטים האלאנים – עם נודד ממוצא פרסי, ששכן בצפון הקווקז באזור הים הכספי. כתוצאה מהעימות עם ההונים, התפצלו האלאנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נותרה בקווקז, כחלק ממערכת השבטים ההונים, ובכתבים של התקופה המתארים את ההיסטוריה של סוף המאה הרביעית, מוזכרים ההונים והאלאנים כבני ברית. חלק מהאלאנים שבחרו שלא לחבור אל ההונים, נעו מערבה כפליטים.^[9]

בשלב ההתפשטות הבא, תקפו ההונים ובעלי בריתם האלאנים את הגותים. המגע הראשון בין ההונים לגותים התרחש ככל הנראה באזור הים השחור בין נהר הדון ונהר הדניסטר, שם התעמתו ההונים עם קבוצת השבטים הידועה לרומאים בשם הגותים המזרחיים (Greuthungi), או האוסטרוגותים, ועם קבוצת השבטים הגותיים המערביים, הטרווינגים (Tervingi), ששטחי מחייתם היו בין הדניסטר לנהר הדנובה, שהיה הגבול של האימפריה הרומית. בשנת 375 התחולל עימות בין ברית רופפת של השבטים הגותיים ובין ההונים. הגותים לא הצליחו לעצור את ההתקדמות ההונית אל מעבר לנהר הדניסטר והברית התפרקה, כאשר שבטים גותיים נפוצו לכל עבר והפושטים ההונים זינבו בהם. שיתוף הפעולה בין ההונים לקבוצות גדולות של אלאנים, הוא שאפשר את המחץ וההצלחה של ההתקפה על הגותים. המחקר ההיסטורי יוצא מנקודת ההנחה כי בברית זו שמרו האלאנים על מידה רבה על עצמאות והיא נמשכה כשלושים שנה.^[10][11]

הסיבה להתקפה ההונית על השבטים השכנים לא ידועה. תאוריות הקושרות את האירוע לשינוי באקלים בערבות או לעימותים בין השבטים הנוודים בערבות, נדחו על ידי היסטוריונים. המחקר ההיסטורי העדכני מעלה תמונה שלפיה ההונים פעלו כקבוצה של לוחמים, במצב לוחמה תמידי של פשיטות שוד וביזה. במסגרת פשיטות אלו, צירפו ההונים אל שורותיהם לוחמים וקבוצות פשיטה שהגדילו את שורת ההונים. כך, כל תקיפה הייתה גדולה מקודמתה וכל תקיפה הביאה לתקיפות נוספות ככל שגדל מספר ההונים. בתקופה זו פעילות ההונים עשויה להראות כסדרת התקפות מתוכננות ומבט במפה עשוי להצביע על מהלכים בעלי הקשרים אסטרטגיים, אך האמת היא שההונים של המאה הרביעית פעלו ללא הנהגה או מנהיג מרכזי, אלא כקבוצות נפרדות בעלות הנהגה רופפת, מונעים על ידי הזדמנויות, לעיתים יריב חלש או מוחלש ולעיתים מערכת פוליטית רעועה שאפשרה להונים לנצל את חולשת הצד השני. ובכל מקרה הקבוצות ההוניות לא פעלו לביסוס כוחן אלא להשגת שלל וביזה או כוח אדם.^[12]

ערך מורחב – קרב אדריאנופול (378)

עוד בטרם הופעת ההונים, היו השבטים הגותיים בעימות מתמיד מול האימפריה הרומית, שראתה בהם איום מתמשך על אזורי הגבול לאורך הדנובה. משא ומתן להפסקת מעשי האיבה שנמשכו שנים, הצליח למנוע מלחמה בקנה מידה משמעותי, אך ההיתקלויות והעימותים הביאו לחורבן החיים האזרחיים לאורך הנהר ולהתפוררות הסמכות של ראשי השבטים. מהלכים רומאיים אלו חתרו תחת הליכוד של הגותים וברגע המבחן מול ההונים נפרמו הקשרים הרופפים. בשנת 376, תחת לחץ של ההונים, הגיעו כ-80,000 פליטים גותים אל גדות הדנובה ודרשו כי הרומאים יאפשרו להם לחצות ולהיכנס אל תוך שטחי האימפריה. הרומאים, בהתאם למנהגם במקרים דומים, הסכימו לדרישה מאחר שסירוב היה מעמיד בסכנה מצד הגותים הנואשים את מערכת ההגנה על הפרובינקיות הגובלות בדנובה, ומאידך מתוך תקווה כי הפליטים ישמשו כחיץ מול התקפות עתידיות.

הפליטים חצו את הנהר בסמוך לעיר הבולגרית סיליסטרה, שהייתה ידועה אז בשם דורוסטורום (Durostorum), וחנו בסמוך לעיר במחנה שתנאי המחיה בו היו בלתי נסבלים. בשנת 377 הגיעה המתיחות לשיא, כאשר המושל הרומאי ניסה לחסל את המנהיגים הגותים ובראשם פריטיגרן (Fritigern) ולהכניע את הגותים בכוח הזרוע. עימות צבאי ראשון בין הצדדים אירע בסמוך לעיר הבולגרית דווניה, שהייתה ידועה באותה תקופה בשם מרטיאנופוליס (Marcianopolis), ובסופו הביסו הכוחות הגותיים המאוחדים את הצבא הרומי שנשלח לדכא את ההתקוממות. על מנת לחזק את עמידתו מול הרומים, פנה המנהיג הגותי פריטיגרן לקבוצת הונים ושכר את שירותיהם כשכירי חרב, אולי מאחר שחסר חיל פרשים יעיל. נקודת מפנה היסטורית הייתה בשיאו של המשבר, שהגיע ביום 9 באוגוסט 378 בקרב המכריע הידוע כקרב אדריאנופול. הקרב הסתיים בתבוסה רומית קשה ובמותו של הקיסר האימפריה הרומית המזרחית ואלנס (באותה תקופה הייתה האימפריה הרומית מחולקת לשני חלקים: האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית). חלקם של שכירי החרב ההונים בקרב לא נכתב ולא ידוע אם הם לקחו בו חלק פעיל או המתינו לסיומו על מנת לפשוט על הצד המנוצח ולבזוז את פירות הניצחון.

עם מות הקיסר ואלנס ועל רקע כישלונם של הגותים לממש את ניצחונם הצבאי, עלה על כיסא המלוכה תאודוסיוס הראשון, מצביא בעל ניסיון רב בלחימה, מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בסיכומו של דבר, בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר 382 חתם על הסכם המתיר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של פוֹאֶדֶרָטוּס (לטינית: Foederatus) – בלי לשלבם במסגרות צבאיות כמקובל באימפריה הרומית. הקיסר תאודוסיוס ניצל את הרגיעה בגבול הדנובה, כדי להגיע להסכם עם הגותים מחד והאימפריה הסאסאנית (הממלכה הפרסית) מאידך, על מנת לבסס את שלטונו באיטליה מול אאוגניוס, השליט הלא חוקי של האימפריה הרומית המערבית. העימות הגיע לשיאו בקרב הנהר הקפוא בספטמבר 394. הקרב הסתיים בניצחון צבאו של תאודוסיוס, אך הוא לא זכה ליהנות מפירות ניצחונותיו ונפטר בינואר 395.

עם מותו של תאודוסיוס התחלקה האימפריה הרומית בין בניו: האימפריה הרומית המערבית נשלטה על ידי פלביוס אוגוסטוס הונוריוס בן העשר, אך הכוח הוחזק למעשה בידי המגיסטר מיליטום (מפקד הצבא) פלביוס סטיליקו, והאימפריה הרומית המזרחית על ידי פלאביוס ארקדיוס אוגוסטוס, שלא יכול היה להחזיק בשלטון לבדו ושתף פעולה עם פוליטיקאים בעמדות כוח. בהיעדר צבא רומאי מערבי ראוי לשמו (משום שספג אבדות כבדות בקרב הנהר הקפוא ולא שוקם על ידי סטיליקו), ערכו ההונים פשיטות מעבר לדנובה הקפואה, שבמהלכם הותקפו, נבזזו והושמדו כפרים של שבטים גותיים – פליטי מלחמות העבר עם ההונים, שרוב הלוחמים בהם שהו באותה תקופה עם הצבא הרומי באיטליה. הפחד מפשיטות ההונים גרם לגותים לנטוש את האדמות שניתנו להם, למרוד בקיסר הרומי ולצאת במסע של הרס לאורך הפרובינציות של הדנובה ומשם דרומה אל יוון.

בשנת 406 חצו את נהר הריין לוחמים ושבטים במספרים גדולים – כולם תחת לחץ מתמיד של ההונים, שפעלו בגלים רצופים לביסוס שליטתם על האזור שמצפון לנהר הדנובה. הפעם הפולשים כללו ונדלים וקבוצות של אלאנים, שעד לזמן זה היו בני ברית של ההונים ושיתפו איתם פעולה בתקיפת יישובים גותיים וביסוס שטח ההשפעה. הסיבה לשינוי ולבריחה של האלאנים אל מחוץ לטווח השגתם של ההונים לא ידוע. הפלישה רחבת ההיקף אל הפרובינציה גאליה, גרמה לקריעת המרקם החברתי והפוליטי של הפרובינקיה החשובה. כעבור שנה הכריז על עצמו כקיסר המגיסטר מיליטום של הפרובינקיה בריטניה, פלביוס קונסטנטיוס. הוא השתלט על גאליה, חיזק את ביצורי הריין וקבע את בירתו באַרְלְ (צרפתית: Arles).

באקלים פוליטי קשה והפכפך, התקשה סטיליקו לשמר את מעמדו ופירות הצלחותיו בעבר, בחצר הקיסר הונוריוס נטתה הכף לטובת מתנגדיו של סטיליקו, שטענו כי הוא נמנע מלפעול על רקע של הסכם סודי בינו לבין הפולשים או הגותים של אלאריק. בשנת 408 נרצחו כל שומרי ראשו ההונים של סטיליקו, והוא נאסר והוצא להורג. על מנת לבסס את מעמדו ולהבטיח את כסאו, שלח הונוריוס בנים של משפחות מחצר הקיסר ברוונה (רוונה שימשה כבירת האימפריה הרומית המערבית בתקופה זו) כבני ערובה אל ההונים שמעבר לגדה הצפונית של הדנובה, בתמורה לגיוס של 10,000 לוחמים הונים כשכירי חרב. לא ידוע אם הלוחמים ההונים אכן הגיעו לבסוף לצפון איטליה לעמוד לשירות הקיסר וסביר להניח כי הקיסר לא יכול היה באמצעיו המוגבלים לשכור או לצייד מספר כה גדול של שכירי חרב. לאחר מות סטיליקו, פלש אלאריק הראשון, מלך הוויזיגוטים, אל צפון איטליה וצעד על רומא. הקיסר הונוריוס נקט בתכסיסי השהיה במשך 18 חודשים, בהם חנו הגותים מחוץ לעיר. ביום 24 באוגוסט 410 פרצו הגותים אל העיר ובמשך 3 ימים השתוללו בה ללא מעצורים, בוזזים מכל הבא ליד באירוע שזעזע את העולם הרומי ונחרט לדיראון עולם בהיסטוריה. הגותים המשיכו במסע ההרס שמונה שנים, עד שנת 418, אז הצליח קונסטנטיוס השלישי להגיע איתם להסכם וליישבם בעמק הגארון בדרום-מערב צרפת.

החל משנת 395, החלו ההונים למקד את תשומת לבם באימפריה הרומית המזרחית. פשיטות ביזה הפכו למסעות מלחמה, ששטפו את תרקיה וחדרו דרך קווקז אל ארמניה ומשם דרומה אל שטחי סוריה הגדולה ועד לשערי אנטיוכיה. ההונים ניצלו את ריכוז הצבא הרומי באיטליה על מנת לתקוף ריכוזים אזרחיים ללא התנגדות של ממש. על מנת להקל על הלחץ, חתמו הביזנטים על הסכם עם המורדים הגותים, לפיו קיבל המנהיג הגותי אלאריק דרגת פיקוד גבוהה בצבא הרומי וקציניו קיבלו קצבת זהב ומזון. המשא ומתן כלל גם הסכמים לגבי שטחי מחיה חדשים. הסכם זה שהרגיע את העימות הרומי-גותי, אפשר לסריס אוטרופיוס, יועץ החצר של ארקדיוס והשליט בפועל של האימפריה המזרחית, לאסוף צבא במהלך שנת 398 ולהדוף זמנית את התקפות ההונים על האימפריה.^[13] לפי דעה אחרת, לאחר שמיצו את אפשרויות הביזה, איבדו ההונים עניין (באופן זמני) באימפריה הרומית המזרחית ועזבו מרצונם, כשהם מרכזים את המאמץ כנגד האימפריה הסאסאנית – הממלכה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.

בתחילה הצליחו ההונים להפתיע את הפרסים ואספו שלל ושבויים, כשהם חודרים עמוק לתוך שטח האימפריה וזורעים הרס וחורבן. ההרפתקה הפרסית של ההונים נסתיימה בקרב מכריע מול צבא פרסי סדיר שהתייצב בדרכם. הם נהדפו מגבולות האימפריה ונסוגו אל הרי הקווקז, לאחר שסבלו תבוסה צבאית מכריעה בקרב כנגד הצבא הסאסאני, במהלכו הם איבדו את מרבית שללם ומספר גדול של שבויים.^[14] בהיסטוריה של ההונים, אירוע זה הוא אפיזודה בעלת משמעות מוגבלת, אך היא מלמדת על יכולתם של ההונים לנהל מערכות מהירות על פני מרחקים גדולים. נקודה שנייה עולה מהתיאורים של ההיסטוריון תיאודורטוס (Theodoretus). לפי דבריו, ההונים אספו לוחמים צעירים מאוכלוסיית המקומות עליהם פשטו, חלקם היו עבדים שנשבו באיומי חרב ואחרים היו לוחמים צעירים שהצטרפו לשורות ההונים מרצונם.

הביזנטים חגגו את הצלחתם להדוף את ההונים משטחם בתהלוכה מפוארת, אותה הוביל אוטרופיוס ברחובות עיר הבירה. השמחה לא האריכה ימים. הקיסר הביזנטי החלש וההפכפך ארקדיוס הגלה את אוטרופיוס, ביטל את ההסכמים עם הגותים והפסיק לשלם להם סובסידיה, ובמקביל חיזק את קשריו עם מנהיג הוני בשם אולדין, ששלט על הטריטוריה לאורך הגדה הצפונית של הדנובה. מטרת המהלך הייתה, ככל הנראה, להשתמש בהונים בראשות אולדין ככוח לריסון הגותים ולהבטיח שקט לאורך גבול הדנובה. טקטיקה זו הצליחה והגותים עזבו את שטחי הקיסרות המזרחית ונעו מערבה. בשטחי האימפריה המערבית נתקלו הגותים בצבא הרומי בראשות סטיליקו ונסוגו אל הפרובינציות דלמטיה ופאנוניה לאחר שני עימותים צבאיים קשים חסרי הכרעה. הרומאים מצדם נטשו את עיר הבירה מילאנו והעבירו את השלטון לעיר המבוצרת רוונה במחוז אמיליה-רומאניה בצפון מרכזה של איטליה. על מנת להסיר את האיום הגותי, נחתם בשנת 405 הסכם עם מנהיגם אלאריק, המעניק לו דרגת מגיסטר מיליטום, וכן תשלום קצבה לתומכיו.

בשנת 408 נפטר הקיסר הביזנטי ארקדיוס ועל כס המלכות עלה תאודוסיוס השני, ועם מותו של הונוריוס בשנת 423 תפס ולנטיניאנוס השלישי את כיסא הקיסרות הרומית המערבית לאחר סדרת הדחות ותככים, בהם הייתה החצר הביזנטית מעורבת באופן ישיר. בדרך להכתרתו של ולנטיניאנוס, נלחמו הביזנטים נגד קצין רומאי מורד בשם יוהאנס (Iohannes Augustus), שאסף כוח צבאי משמעותי מתוך כוונה לתפוס את כס הקיסר של האימפריה המערבית.

בעוד הצבאות הביזנטיים בראשות המגיסטר מיליטום פלביוס ארדבור אספר מדכאים את המרד, במהלך שנת 425 שלח יוהאנס המורד משלחת אל ההונים בראשות קצין צבא מתומכיו, פלביוס אאטיוס, מי שעתיד להיות אישיות מרכזית באימפריה הרומית המערבית ובעלת קשר הדוק עם ההיסטוריה של ההונים. אאטיוס היה מבני הערובה שנשלחו בשנת 409 על ידי הקיסר הונוריוס להונים להבטחת התשלום בעבור שירותם של 10,000 שכירי חרב, שם הוא למד והתחנך עם בני גילו מהאליטה של השלטון ההוני, למד את כישורי הלחימה של ההונים וקשר קשרי ידידות עם דמויות מפתח. קשריו של אאטיוס, הבטחות לשלל ותשלום, הביאו להצלחת השליחות והוא חזר לאיטליה עם צבא של שכירי חרב הונים שהגיע לרוונה שלושה ימים לאחר שיוהאנס הוצא להורג. בחצר הרומאית לא יכלו להתעלם מהצבא ההוני. על מנת לנטרל את הסכנה, הציעו הרומאים לאאטיוס תפקיד של פיקוד בגאליה ושילמו את שכרם של ההונים.

בשנת 422, בעוד הצבא הביזנטי מתכתש ללא הצלחה יתרה עם צבאות האימפריה הסאסאנית על רקע של רדיפת נוצרים בפרס, חצו גדודים הונים את הדנובה, תוך שהם מנצלים ביודעין את היעדרות רובו של הצבא הרומאי מאזור הגבול. ההונים ירדו כארבה על הפרובינקיה תרקיה (בולגריה), ואילצו את הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני לחתום על הסכם שלום עם הפרסים ולהציב את הצבא בהרכב מלא אל מול ההונים. שני הצדדים לא היו מעוניינים בעימות כולל והגיעו להסכמה על נסיגה הונית תמורת תשלום שנתי כולל של 350 דינרי זהב, הסכם שהקיסר הציג בפני אזרחי קונסטנטינופול כהישג ונחגג במצעד צבאי מפואר סביב חומות העיר שהוקמו זה מקרוב ונקראו על שמו של הקיסר.

על פי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, להונים לא היה מנהיג והם לא סרו למרותו של מלך, אלא חברו יחדיו בעתות לחימה תחת הנהגה זמנית. מפאת חוסר מקורות היסטוריים, קשה לשחזר את המבנה הפוליטי של ההונים. ידוע כי נוודים של הערבות האסיאתיות, כמו המונגולים לפני שלטונו של ג'ינגיס חאן, היו בנויים מקלאנים (בתי-אב) כמו החברה ההונית, אך לחלק מהקלאנים היה משקל חשוב יותר בתוך החברה ולחלקם מעמד נמוך יותר. הסיבות להבדל במעמד יכולות לנבוע מחוסר במשאבים או תבוסה צבאית. למרות מדרג חברתי זה, השליטה והסמכות היו רופפות בתוך החברה השבטית, לא נאכפה מדיניות אחידה וכל קלאן הלך אחרי מנהיגו. גם מנהיגות בתוך הקלאן לא הייתה קבועה, כל קבוצה כללה מספר בתי אב, חלקם מאוחדים בקשרי משפחה וחלקם בשבועת נאמנות. אינדיבידואלים יכלו להחליף נאמנות או לעבור לקלאנים אחרים על ידי הצהרת נאמנות למנהיג בעל כוח או השפעה. שיטה זו הידועה בשם נוקר (Nöker), אפשרה ללוחם כריזמטי לאסוף מאחריו כוח של לוחמים, אך גם אפשרה מצב בו תומכי המנהיג נוטשים אותו במקרה בו האינטרסים המשותפים נעלמים. המנהיג ההוני אוּלְדין הוא ככל הנראה מנהיג מסוג זה.

בסוף המאה הרביעית עולה בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים שמו של המנהיג ההוני אולדין. הוא המנהיג ההוני הראשון המוזכר בשמו ומתואר כשליט האזור הידוע בשם מונטניה, המהווה חלק מרומניה המודרנית וגובל ממערב בנהר הדנובה. ההונים היו פושטים אופורטוניסטים ולא בחלו בהשכרת שירותיהם לאימפריה הרומית, והרומאים לא בחלו בשימוש בצבאות הונים שכירים על מנת לסלק איומים מיידיים יותר. אל המציאות הזו נכנס אולדין, שצבר כוח והשפעה בקרב קבוצות לוחמים הונים, אותם איחד בעזרת יכולתו לייצר הזדמנויות מפשיטות שוד מחד ותשלומים עבור שירותים כשכירי חרב מאידך. כך ניצל אולדין מערכת פוליטית זו לצרכיו ולטובתו בתבנית שאטילה אחריו שכלל והרחיב. ידוע כי הוא היה שכיר חרב של הצבא הרומאי בעימות עם המנהיג הגותי גאינס, שהיה מגיסטר מיליטום בתקופת ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית. בתפקיד בכיר זה הוא תפס את מושכות השלטון בקונסטנטינופול, אך ברח מהעיר בשנת 400 בלחץ התושבים. גאינס והחיילים הנאמנים לו נסוגו אל מעבר להלספונטס, ומשם, נרדפים על ידי צבא שכירים של האימפריה ובהם גדודים הונים, נסוגו הגותים לכוון הדנובה מתוך כוונה לעבור את הנהר ומחוץ לטווח ידם של הביזנטים. ההונים תחת הנהגת אולדין חסמו את נתיב צבאו של גאינס. בקרב שהתפתח ניצחו ההונים. גאינס נהרג וראשו נשלח אל קונסטנטינופול כמתנה לקיסר.

שיתוף פעולה הדוק זה, לא מנע מההונים מלבצע מסכת פשיטות שוד תכופות אל שטחי האימפריה החל משנת 404–405, פשיטות שחדרו אל אזורים בלב אנטוליה ועד לפרובינציות של צפון סוריה. פשיטות אלו לא עצרו את המגיסטר מיליטום של האימפריה המערבית פלביוס סטיליקו, מלהכניס את אולדין וההונים תחת פיקודו אל ברית של צבאות ברבריים על מנת לעמוד מול צבא של שבטים גותיים של המנהיג רדגאיסוס, שתחת לחץ של שבטים הונים חצה את הדנובה, עבר את האלפים ופלש לאיטליה. הוא הובס על ידי סטיליקו ובני בריתו בקרב מכריע בפאיסולאי (פיאסולה) ב-406.

משהשתנה כוון הרוח הפוליטי והאימפריה הביזנטית הסבה את תשומת לבה (ואת עיקר הכוחות הצבאיים הזמינים) אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית, נכנסו יחידות פשיטה הוניות בשנת 408 אל שטחי הבלקן, בפשיטת שוד שחדרה עמוק אל תוך הבלקן. הטקטיקה הביזנטית להתמודד עם פשיטות אלו הייתה להימנע מלהתמודד עם המהלומה הראשונית ולתת להונים להיכנס אל עומק הטריטוריה. ההונים בשטף ההתקפה נמנעו ממערכות מצור על מבצרים אותם לא יכלו לכבוש. בשלב השני, הפושטים היו נלכדים בין חילות המצב בעורפם ובמבצרים בעומק השטח וכוחות ניידים שצעדו ממחנות קבע או מפרובינציות סמוכות במגמה לפגוש ולבלום את והפולשים, במצב זה, מול איום כפול וסכנת כיתור היו הפולשים נאלצים לסגת. הפעם ההונים הפתיעו את הרומאים והצליחו לכבוש את מצודת קסטרה מרטיס (Castra Martis), עובדה שהפכה פשיטה זו לאסון טקטי עבור הביזנטים. ההיסטוריון סוזומנוס מתאר מפגש בין מפקד רומאי לבין אולדין. על פי תיאור זה, הרומאי הציע להוני לסיים את העימות בדרכי שלום ובתגובה ההוני הצביע על השמש העולה והצהיר כי הוא איננו זקוק לרומאים בדרכו לכבוש כל שטח על פני הארץ אליו מגיעות קרני השמש.^[15]

אולדין ההוני היה ככל הנראה קורבן לשיטת הממשל ההונית ההפכפכה. כשהוא נסמך על תמיכה-על-תנאי של קציניו וחייליו על פי מערכת ה"נוקר", התערער ככל הנראה מעמדו מששרשרת הצלחותיו נקטעה. ההשערה היא שקצינים הונים מצבאו של אולדין נכנסו למשא ומתן עם הרומאים, שבסופו ערקו רבים מהם לשורות הצבא הרומאי. על פי ההיסטוריון הנוצרי סלמיניוס הרמאנוס סוֹזוֹמֵנוּס, המתאר את האירועים, חסדו של האלוהים הוא שפתח את עיני ההונים. למרות יכולתם הצבאית של ההונים, המגע עם התרבות הרומאית בכלל, תרבות השלטון הרומאי, ובעיקר היחס של הרומאים לחיילים – לפיו המצטיינים זכו לקידום ותגמול על הישגיהם, הביאו רבים מההונים לערוק לצד הרומאי – מצב שאילץ את אולדין לסגת באבדות הן בנפש והן ברכוש – ולסגת אל מעבר לדנובה אל תחום שליטתו המקורי. חייליו הנותרים, שהחליטו לדבוק בו, מתו במסע הקשה או שנכנעו לרומאים.^[16]

במשך 50 השנים במהלכן התקדמו ההונים מהים השחור אל עבר פאנוניה (בשטחי הונגריה המודרנית), הם פעלו במסגרת של קהילות, בתי-אב (קלאנים) ושבטים בעלי קשרים רופפים. מבנה זה הספיק כדי לשעבד את השבטים שחיו מצפון לדנובה ומעבר לגבולות האימפריה הרומית. חלק מהקבוצות ההוניות אפילו לקחו חלק במשאבי האימפריה ושימשו כשכירי חרב. כך יצרו ההונים בעיות ביטחון לאימפריה ובה בעת שימשו כחלק מהפתרון. ככל שההונים הצליחו בתפיסת שטחים ושיעבוד תושביהם, ירדה יעילות המבנה החברתי הרופף והשימוש בתקיפות שוד אופורטוניסטיות לא יכול היה לספק צרכים של ישות גאו-פוליטית בעלת טריטוריה קבועה. מאמצים צבאיים הונים נתקלו בתגובה רומית מאורגנת והצריכו משאבים ניכרים, תיאום בין בתי האב והשבטים ומסעות לוחמה מתוכננים בקפידה. רק כאשר בתי האב התאחדו תחת מנהיג אחד והיו קשורים אליו בשבועת נאמנות ללא ערעור, יכלו ההונים להביא לידי ביטוי את פוטנציאל ההרס המקסימלי מול האימפריות הרומיות.

שינוי זה חל במהלך 30 השנים שלאחר ההתבססות בערבה ההונגרית. במהלך המחצית השנייה של המאה הרביעית חל שינוי במבנה המבוזר של המערכת השבטית-פוליטית ההונית. מקבוצות של לוחמים בעלות השתייכות רופפת ומנוגדת החלה להתגבש מערכת שלטונית השואפת לריכוזיות. ההיסטוריה ההונית המעורפלת מציינת את השמות של האחים רוגילה ואוקטר, כמי שהצליחו לאחד את החברה ההונית. ככל הנראה רוגילה שלט על אזור המזרח ואילו אוקטר על החלק המערבי. הסיבה לפיצול בין שני מלכים איננה ברורה, אבל מהווה תבנית חוזרת בהיסטוריה ההונית. ייתכן כי לשיטת ממשל דואלית בה שני מלכים שולטים על אזור מוגדר יש בסיס המושרש בתרבות הפוליטית ההונית, או שבמהלך תהליך התגבשות קונפדרציית השבטים ההונית נוצר מצב של שתי קבוצות שבטים ששמרו במידה זו או אחרת על זהותן. מאידך, ייתכן כי הפיצול נעשה מסיבות פרקטיות של עמידה מול שתי האימפריות הרומיות (המזרחית והמערבית) מולן התעמתו ההונים.^[17] בתקופה זו הגיעו היחסים בין השליטים בפועל של האימפריה המערבית לכלל רתיחה: גאלא פלקידיה, אמו של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, שנלחמה לשמור את הילד-קיסר על כסאו מחד ועל מעמדה כשליטה בפועל מאידך, ומולה פלביוס אאטיוס, שכוחו בצבא הרומאי הלך והתחזק עד כדי איום על מעמד הקיסר ואמו. עיקר כוחו של אאטיוס נבע מהעובדה שחלק גדול מהצבא הרומי היה באפריקה בלחימה בלתי פוסקת כנגד הוונדלים שזמן קצר לפני כן כבשו את קרתגו, שהייתה אסם תבואה חשוב לאיטליה. קשריו עם ההונים הבטיחו לכאורה את השלום בשטחים האירופאים של האימפריה.

שני הצדדים היו מוכנים לכל מהלך טקטי על מנת לערער את מעמדו של השני ולא בחלו בכל דרך על מנת להשיג את מטרתם. בשנת 430 דרש אאטיוס לקבל את הפיקוד על כל הצבאות של האימפריה הרומית המערבית. גאלא פלקידיה הסכימה, מתוך חשש לפלישה הונית, אך בשנת 432, משנתייצבה החזית באפריקה מחד ועם תבוסת ההונים מול הבורגונדים מאידך, החליטה גאלא פלקידיה להתעמת עם אאטיוס ומינתה את מפקד הצבא באפריקה, בוניפאקיוס (Bonifacius), לשמש כמפקד עליון של צבא האימפריה הרומית המערבית לצידו של אאטיוס.

העימות לא איחר לבוא ובשנת 432 נפגשו שני הגנרלים בקרב ליד העיר רימיני (בשמה הרומאי Ariminum). צבאו של בוניפאקיוס ניצח בקרב, אך הוא מת מפצעי מוות במהלך דו-קרב עם אאטיוס. תוצאות הקרב לא הותירו כל ברירה ואאטיוס ברח אל ההונים. הוא חזר לאיטליה בשנת 433 ככל הנראה מלווה במספר קטן יחסית של לוחמים אך בטענה כי אלפים בדרכם להצטרף אליו. גאלא פלקידיה לא הייתה מוכנה להסתכן ומינתה את אאטיוס לתפקידו הקודם. הקדוש הנוצרי פרוספר מאקיטן מציין את מערכת היחסים המורכבת בין ההונים לגנרל הרומי: "לאחר שאיבד את תפקידו, אאטיוס התגורר באחוזתו ואויביו זממו לתפוס ולאסור אותו בהתקפת פתע. הוא נמלט אל רומא ומשם לדלמטיה והגיע אל ההונים. ידידותם ועזרתם הביאו אותו לפיוס עם השליטים והוא הוחזר לתפקידו הקודם." יש להניח כי עזרת ההונים לא נתנה ללא תמורה וכי הגנרל הרומי שילם תמורתה בכסף או בשטחים שהועברו לידי ההונים או בשילוב של שניהם.^[18]

בשנת 430 נהרג אוקטר בעת מערכה כנגד הבורגונדים, שקבעו לעצמם ממלכה בגדה השמאלית של נהר הריין, משם יצאו לפשיטות בלתי פוסקות על הפרובינקיה גאליה בלגיקה הרומית. על פי ההיסטוריון סוקרטס מקונסטנטינופול, בורגונדים שחיו תחת לחץ מתמיד מצד ההונים, ניצלו את מותו הפתאומי של מנהיג ההונים על מנת לתקוף את הלוחמים חסרי המנהיג ולהביס אותם.^[19]

בשנת 423, בעקבות סכסוכים פנימיים בקרב שבטי הקונפדרציה של השבטים ההונים, ככל הנראה כחלק ממאבקי איחוד הכוחות והשליטה הפנימיים, חצו מספר יחידות הוניות את הדנובה וחברו לצבאו של תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. רוגילה דרש באמצעות שליח הוני, כי ההונים הנמלטים יוסגרו לידיו. המשא ומתן התארך כחלק מטקטיקת השהייה, השיחות לא הגיעו לכלל הסכם והסיכון המחושב שלקחו הביזנטיים נכשל. בשנת 434 תקפו ההונים את פרובינציות הספר הביזנטיות. העיתוי להתקפה לא ברור, אך ייתכן וההונים ניהלו משא ומתן עקר מתוך ציפייה לשעת כושר. הם חצו את הדנובה והתקדמו אל עבר קונסטנטינופול, שתושביה נתקפו בהלה, והתכוננו למצור עקוב מדם אך לפתע עצרו וחזרו על עקבותיהם. בספרו "ההיסטוריה של הכנסייה", כתב סוקרטס מקונסטנטינופול כי הקיסר תאודוסיוס השני התפלל כי עונש אלוהי ייפול על ראשו של רוגילה ואכן הוא מת ממכת ברק, אנשיו הוכו על ידי מגפה והניצולים מתו מאש שירדה מהשמיים. היסטוריון ואיש כנסייה אחר, תיאודורט מסיירוס, מציין בכתביו כי מותו של רוגילה היה מתנת אלוהים – הבציר של מעשיו הטובים של הקיסר על מלחמתו בכופרים הפאגאניים והרס מקדשיהם. כרוניקה לטינית אחרת מציינת כי רוגילה מת בשנת 434.

נסטוריוס, הבישוף של קונסטנטינופול, מסכם בכתביו את התקופה: ”הסקיתים (כלומר ההונים) היו רבים ובעבר היו מפוצלים לשבטים של שודדים. הם לא הסבו נזקים קשים אך נעו מהר. מאוחר יותר הם הקימו ממלכה וכוחם עלה וכך הם עלו על כל הצבאות הרומאיים”.^[20]

עם מותו של רוגילה, עבר השלטון לידי אחייניו – בניו של אח שלישי הידוע רק בשמו "מונדזוק", בלדה הבכור ואטילה. על פי כתביהם של היסטוריונים רומאים שביקרו כחלק ממשלחות רשמיות בחצר האחים השליטים ההונים, היחסים ביניהם היו מתוחים וניכר כי אינם רואים עין בעין בתחומים רבים.

בעוד הישות ההונית הופכת לאימפריה רחבת ידיים, האימפריה הרומית המערבית הלכה ונחלשה כתוצאה מהפלגנות הפנימית, המחסור במשאבים וריבוי הלחצים על שטחי הספר, ולעיתים הערים המרכזיות הותירו את האימפריה כאידיאל קשה להגנה מעשית. אי היציבות בפרובינציות של גאליה הגיעה לסף רתיחה. הגותים, ששלטו בדרום מערב צרפת, שאפו להגדיל את שטחי השפעתם לכוון הים התיכון; הבורגונדים המשיכו בפשיטות שערערו את יציבות ושלום הפרובינציות ודחקו את כוחות הצבא הרומי בגאליה; בחלקים אחרים בגאליה, התמרדו הגותים, וגורם מתסיס נוסף היו הבגאודים (bacaudae), בעלי נכסים מהפרובינציה, שסירבו לקבל את מרות השלטון הרומי.

מסע מלחמה בגאליה בשנת 435

הצבא של האימפריה המערבית לא יכול היה להתמודד מול איומים אלו ללא גיוס תגבורת של ממש. אאטיוס פנה בשנת 435 לבלדה ואטילה בבקשה לסיוע. לנוכחות ההונים בכוח הרומאי היו שני יתרונות נוספים: משקל נגד ללגיונות הרומאים, שנאמנותם בעבר הייתה נתונה לבוניפאקיוס, וביסוס מחדש של המוניטין של אאטיוס כמי שיכול לרתום את ההונים לצידו. על מנת לחתום את העסקה, התחייב אאטיוס כי האימפריה הרומית לא תתנגד לשליטה ההונית בפרובינציות הגבול בפאנוניה – מהלך שמסר הלכה למעשה את השטח של הגדה הדרומית-מזרחית של הדנובה לידי ההונים, שטח שהשליטה בו אבדה למעשה ולא ניתן להגנה על ידי צבא האימפריה – תמורת מאמץ מרוכז להחזיר שליטה על פרובינציות חשובות יותר כלכלית ופוליטית.

ההונים מצידם, זכו בשליטה ללא עוררין בשטחים הגובלים בדנובה עם גבול ברור וניתן להגנה גם לאורך נהר הריין, וגם עתידים היו לזכות ביתרון הגלום בהסרת האיום של הממלכה הבורגונדית כאויב. בשנת 436 החריבו ההונים והרומאים את הממלכה הבורגונדית. המלך הבורגונדי גונדהאר נהרג בקרב ועמו רוב הבורגונדים. ההיסטוריונים הרומאים דנים בעובדה כי הבורגונדים, שהמירו את דתם לנצרות זמן מה לפני המלחמה, הוכחדו על ידי הרומאים – נושאי דגל הנצרות ובני בריתם ההונים הפגאניים. הם מתארים בצבעים קשים את הברבריות בה טבחו ההונים בנשים והילדים הבורגונדים. איש הכנסייה וההיסטוריון פרוספר מאקיטן כתב: "ההונים השמידו את הבורגונדים מהשורש עד לצמרת". חורבן ממלכת הבורגונדים ובמיוחד בירתם ורמיזה (וורמס) בשנת 437, שולב מאוחר יותר באפוס הנרחב שירת הניבלונגים וביצירות שהושפעו ממנו, כמו האופרה "טבעת הניבלונגים" של וגנר.

במקביל להשמדת הבורגונדים, לגיונות רומאים וכוחות הונים תחת פיקודו של ליטוריוס (Litorius) ניהלו מערכת התשה נגד הבגאודים, שהסתיימה לאחר שמנהיגיהם נתפסו והוצאו להורג. הצבא תחת פיקוד ליסטוריוס פנה דרומה על מנת להתעמת עם הגותים, שניצלו את הלחימה של הרומאים מול הבורגונדים על מנת להרחיב את שליטתם והטילו מצור על עיר הנמל נרבון. במהלך הצעדה דרומה, שכירי החרב ההונים שדדו ובזזו כפרים וחוות ללא מעצור, עד שבשנת 437 הם הגיעו לנרבון והסירו את המצור. תושבי העיר המורעבים הריעו לפרשים ההונים, שעל פי התיאור של פרוספר מאקיטן, נשאו איתם שקי תבואה. בשנת 439 הגיעו הרומאים אל טולוז, עיר הבירה הגותית. מול חומות העיר, סירב הגנרל הרומי לנהל משא ומתן עם אנשי הכנסייה – שליחי הגותים, והתיר להונים לערוך טקסים פגאניים שבסיכומם הוחלט על התקפת פנים אל פנים על העיר. במהלך הקרב הצליחו הגותים לתפוס את ליטוריוס ובסוף יום הלחימה האכזרי, ההונים והרומאים הוכו שוק על ירך. לאחר מספר ימים, הוצא ליטוריוס להורג במהפך שאנשי הכנסייה ראו בו הוכחה לצדקת הדרך הנוצרית. איש הרוח הנוצרי סלביאנוס כתב על כך: "הרומאים שמו את יהבם בהונים והגותים העזו לשים את מבטחם באל".

הסכם השלום של מרגום 439

במקביל לאירועים במערב, ניהלו הביזנטים וההונים משא ומתן על הסדרת היחסים בין האימפריה להונים והבאת שלום לפרובינציות הגבול. המשלחות ההוניות בראשות בלדה ואטילה נפגשו בחורף 439 במבצר "מרגום" (Margum). על פי דרישת ההונים, השיחות נערכו כשהצדדים יישובים על סוסיהם. על פי ההסכם, הביזנטים התחייבו להחזיר לידי ההונים פליטים וגולים הונים, ובעתיד לא להושיט יד להונים ממתנגדי אטילה ובלדה שיחצו את הדנובה. הרומאים התחייבו לקיים יחסי מסחר ולאפשר להונים לסחור ללא הגבלה עם האימפריה ולשלם תשלום שנתי של 700 ליבראות זהב, שיועבר לידי האחים ההונים. כך הקטינו ההונים את הסכנה של מסעות ומהלכים של צבא רומאי לאורך הדנובה וחיזקו את מעמדם האישי כמי שמחלקים את הזהב לפי שיקול דעתם לבני בריתם בקרב ההונים, בעוד שאלה שהיו עשויים לשמש כאופוזיציה איבדו את האפשרות לתמיכה מהביזנטים. ברגע שהביזנטים מילאו את חלקם בהסכם והעבירו לידי ההונים את הגולים שבידם, הוציאו אטילה ובלדה להורג שניים מתוכם, ככל הנראה בעלי קרבת דם, על מנת להרתיע מתנגדים עתידיים. מצדם, הביזנטים שילמו מחיר סביר עבור שמירת השלום לאורך הגבול הצפוני ועבור האפשרות לשחרר כוחות כנגד איומים אחרים לאורך הגבולות או בעתיד, והפחית את הצורך בהשקעה מאסיבית בהגנה על הגבול.

התקפה על הבלקנים 441

האימפריה הביזנטית הפנתה את תשומת לבה לאיום הוונדלי על קרתגו באפריקה, שניתק את האימפריה ממקור מזון והכנסה מרכזי. בשנת 441, לאחר שנה של הכנות קפדניות, יצא הצבא הביזנטי לאפריקה, מורכב ברובו מיחידות שנגרעו ממצבת חיל המצב בגבול הדנובה, בחישוב כי מסה צבאית זו של יחידות מנוסות תכריע את המערכה במהירות.

כאשר הידיעות על יציאתו של הצבא הביזנטי הגיעו לאטילה ובלדה, הם החלו במערכה משלהם כנגד הפרובינציות שנותרו ללא הגנה מדרום לדנובה. הפשיטה החלה בהתקפת פתע על מבצר "קונסטנטיה" (Constantia), אחד מהמבצרים הרומאים האחרונים מצפון לדנובה שנבחר לשמש כנקודת מסחר בין הביזנטים להונים על פי הסכם מרגום. ביום שבו נערך המסחר, תקפו ההונים ללא התראה והפתיעו את חיל המצב וכבשו את המבצר. הביזנטים המופתעים לא הבינו את כוונות ההונים ועדיין האמינו כי ניתן להכיל את ההתקפה על ידי משא ומתן. לשליח הקיסר פלביוס אספר, אמרו ההונים כי הם רואים את הסכם מרגום כחסר תוקף לאור מעשי חיל המצב במרגום. לדברי ההונים, הבישוף של מרגום נהג לחצות בלילות את הדנובה אל שטחים בשליטת ההונים, שם הוא שדד קברים של אצילים הונים וחילל אתרי קבורה של קרובי משפחה של בלדה ואטילה. ההונים לא סיפקו כל הוכחה לטענותיהם, אך דרשו כי הבישוף יוסגר לידיהם ואיתו פליטים הונים שמצאו מקלט אצל הביזנטים בניגוד להסכם מרגום. לא ברור איך התנהל המשא ומתן, אך משסירבו הביזנטים להסגיר את הבישוף או הפליטים, עזבו ההונים את המשא ומתן ופתחו במלחמה כוללת. במשך 9 חודשים, מקיץ 441 עד לאביב 442, תקפו ההונים באין מפריע לכל אורך הקטע המרכזי של הדנובה. הם לא פסחו על חוות וישובים לא מוגנים, אך הפעם גם תקפו – במאורגן ותוך שימוש בכלי מצור וטקטיקות שנלמדו מצבאות רומיים – מבצרים וערים מבוצרות ובהן: סינגידונום (בלגרד), נאיסוס (ניש) וסרדיקה (סופיה).^[21]

על מנת לסיים את מצב הלחימה בבלקן, חתם הקיסר הביזנטי על הסכם עם הוונדלים, שביסס את אחיזתם באפריקה וקרתגו, ובשנת 442 חזר הצי הביזנטי עם הלגיונות לקונסטנטינופול. ההונים, שלא רצו עימות עם הצבא הביזנטי במלא כוחו, נסוגו באופן מסודר אל מאחרי הגדה הצפונית של הדנובה ושטחי מחייתם בערבות ההונגריות, כשהם משאירים אחריהם אדמה חרוכה והרס של קווי ההגנה הרומאיים במרחב המרכזי של הדנובה. החל משנת 443, החלו הביזנטים בשיקום פרובינציות הגבול. מפקדי המחוזות קיבלו הוראה להגביר את תכיפות האימונים ולהקפיד על שגרת תשלום לחיילים. האימפריה חילקה לחיילים חלקות אדמה באזורי הספר ופטרה אותם מתשלום מיסים על מנת שיתישבו בהן ויגנו על רכושם ועל הגבול.

השלל הרב ושבויים שנתפסו על ידי ההונים במסע המלחמה של שנת 442 היו בשליטת אטילה, בניגוד לנוהג בעבר בו כל קבוצה אספה את הביזה לידיה. על ידי שליטה זו וחלוקת השלל לפי ראות עיניו, הצליח אטילה לבסס את מעמדו ולקרב אליו את ראשי השבטים החזקים ותומכיהם. בשלב כלשהו, ככל הנראה בשנת 445, ניצל אטילה את כוחו והדיח את בלדה מכסאו והוציאו להורג. ההיסטוריונים הרומאיים לא יודעים למסור כל פרט נוסף על מהפכת החצר באימפריה ההונית.^[21]

אטילה לא המתין לאורך זמן עד לחידוש העימות עם האימפריה הביזנטית ובסוף שנת 446 הוא שלח איגרת לתאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ובה חזר על דרישתו להעביר לידיו פליטים ומחפשי מקלט הונים וכן את תשלום המס השנתי בסך 700 ליברות זהב, כפי שהוסכם בשנת 439 במרגום. הקיסר הביזנטי דחה את הדרישות על הסף והציע כי הצדדים יכנסו למשא ומתן עם חילוקי הדעות. אטילה הגיב בהתקפה מתואמת על ביצורי הגבול הביזנטיים וכבש את רטיאריה, מפקדת צי הדנובה הביזנטי. בשלב זה, בתחילת 447, הכתה רעידת אדמה את קונסטנטינופול וגרמה לנזקים של ממש לביצורים ומערכות שלטוניות וטרפה את התוכניות של הביזנטים. אטילה מצידו, לא היה מוכן לנצל במהלך בזק את המצב הקשה של הביזנטים. מחד, הוא לא היה מוכן להותיר אחריו מבצרים ביזנטיים לא כבושים שיאיימו על עורפו של הצבא ההוני ועלולים לחסום אפשרות לנסיגה מסודרת במידת הצורך ומאידך, לא היה מוכן להסתכן בקרב מכריע מול צבא ביזנטי בשלב זה.

ההונים המשיכו לכבוש ערים ומבצרים שעמדו בדרך אל קונסטנטינופול, עד שלבסוף עמדו במרחק של כ-120 ק"מ מעיר הבירה הביזנטית. הצבא הביזנטי, שחולק לשלושה ראשים, נכשל בניסיונות לעצור את ההונים, אך הצליח להאט את התקדמותם או לפצל את המאמץ ההוני למערכה חסרת תועלת באזור גליפולי. אך גם הביזנטים לא היו מוכנים להתחייב לקרב מכריע, שעלול היה להסתיים בתבוסה וסכנה ממשית לעיר הבירה שביצוריה נפגעו קשות ברעידת האדמה. במרחק קצר מקונסטנטינופול, סטו ההונים ממסלולם. השמועות על מגפה שפשטה בעיר וקשיי אספקה, גרמו להונים לשנות את מסלולם ולהימנע מניסיון לתקוף את חומות העיר. ההונים פנו צפונה אל מרטיאנופוליס (Marcianopolis) שבבולגריה ומחקו את העיר מעל פני האדמה. משם פנו בחזרה אל הערבות ההונגריות, כשהם נמנעים מלעבור בשטחים שנבזזו קודם לכן. בשלב זה, כאשר ההונים מתרחקים מקונסטנטינופול, החליטו הביזנטים להתעמת עם ההונים. במרחק של כ-250 קילומטרים ממערב למרטיאנופוליס, על גדות נהר אוטוס (נהר ויט הזורם בצפון מרכזה של בולגריה), פגש צבא ביזנטי את ההונים הנסוגים. בקרב הארוך והאכזרי נגרמו לשני הצדדים אבדות קשות, אך בסיכומו של יום ההונים ניצחו בקרב זה.

המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות. ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב. למסע ההרס והביזה נוספה אסטרטגיה וכך נמנע אטילה מפריצה אל עבר קונסטנטינופול, דבר שהיה מצית עימות כולל וללא מעצורים מצד הביזנטים אם היו נדחקים אל הפינה באיום על לב האימפריה. אטילה הפעיל שיקול דעת על מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול, כאשר הצבא ההוני סובל מקשיי אספקה ותחת איום של מגפה ובספק אם באמצעים העומדים לרשות ההונים ניתן היה להטיל מצור יעיל על העיר.

משחזרו ההונים לארצם, שלח הקיסר הביזנטי בשנת 448 משלחת לסיכום תנאי השלום, שלמעשה הוכתבו על ידי אטילה, שחזר על דרישותיו בעבר והן: החזרת הפליטים ההונים שמצאו מקלט בביזנטיון לידיו של אטילה ובנוסף לכך תשלום חד-פעמי מהאוצר הביזנטי בסך 6,000 ליברות זהב – שייתכן וכלל תשלום כופר על שבויי המלחמה שיועבר לידי אטילה, ותשלום מס שנתי של 2,100 ליברות. בנוסף, הסכימו הרומאים ליצירת אזור חיץ בין האימפריה ההונית לאימפריה הביזנטית, שישתרע בין הדנובה לקו גבול חדש שהוגדר כמרחק של 5 ימי רכיבה מגדות הנהר – זאת על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. ההסכם היה קשה לבליעה לביזנטים. ההשפלה באובדן השטחים והמאמץ הניכר לשלם את התשלום להונים, הטילו מעמסה רצינית על הכלכלה הביזנטית ועל פי תאורי פריסקוס, מיסים כבדים הוטלו על אזרחים בעלי רכוש, שנאלצו למכור תכשיטים ורהיטים, והיה זה שבר שהביא רבים לכדי ייאוש. מחקר היסטורי מעלה ספק בטענה כי התשלום להונים אכן רוקן את אוצר הקיסרות, שהכנסותיה השנתיות מוערכות בשמרנות ב-66,000 ליברות, וידוע כי יורשו של תאודוסיוס השני, מרקיאנוס, הותיר באוצר האימפריה אחרי מותו בשנת 457 עודף של 100,000 ליברות. מכאן שתשלום חד פעמי בסך 6,000 ליברות ותשלום שנתי בסך 2,100, לא הכניס את האוצר האימפריאלי לגירעון, ומאידך היה יתרון בלחימה מול אויב המוכן לקבל תשלום מאשר אויב שנלחם על מנת לכבוש ולהחזיק בטריטוריה.

אטילה המשיך במדיניות של שימוש בכספים הרומאיים לחיזוק מעמדו כמקור החלוקה של עושר להונים ומניעה של מקורות הכנסה חלופיים שעשויים להוות בסיס לקיום אופוזיציה פנימית, והסתמך על זרם קבוע של כספים. כדי להחזיק במעמדו בצמרת החברה ההונית, הוא הותיר את החברה ההונית כפרזיט על האימפריה הרומית, תוך שהוא מנצל ללא מעצורים את חולשות האימפריה, אך מבלי להביא למות הפונדקאי. אין ספק שאטילה פיקח אישית על מגעים בין אישים ומנהיגים הונים לרומאים וביזנטים. הדרישה להסגיר מתנגדים פוליטיים ומתחרים אפשריים שמצאו מקלט אצל הרומאים, עוברת כחוט השני בכל משא ומתן. ההיסטוריון פריסקוס, שהיה מעורב ישירות באירועים כנציג האימפריה הביזנטית, כתב כי לעיתים היו הרומאים מוציאים להורג פליטים הונים שסירבו לחזור למולדתם ובהם בני אצילים הונים המקורבים לקלאן של אטילה אך סירבו לקבל את מרותו, על מנת שלא לתת לאטילה עילה לטעון להפרת תנאי הסכם השלום. כאמצעי פיקוח ושליטה נוסף, אטילה ניהל ופיקח על המסחר בין הונים לרומאים לאורך הדנובה. הוא קבע את מיקום תחנות המסחר והמועדים בהם יתנהלו השווקים. כל זאת הושג על ידי פשיטות ומסעי מלחמה, אך גם על ידי מגעים דיפלומטיים ממושכים.

בשנת 450 שלחה הנסיכה הביזנטית יוסטה גרטה הונוריה (Justa Grata Honoria) שליח הנושא את הטבעת שלה לאטילה, בבקשה כי יעזור לה להשתחרר מאיום של נישואים כפויים. היא הייתה אחותו הבכורה של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, ונזכרת כדמות שולית, המתוארת בעיקר כבת לוויה של אחיה ואימם. לפי הכתוב, היא ירשה מהאם אופי חזק, יכולת אישית ושאפתנות, שבנסיבות החיים שהוכתבו לאשה בעת העתיקה דנו אותה לתסכול מתמשך. היא זכתה למוניטין, שנכתב בהיסטוריה על ידי היסטוריונים של התקופה, כשאפתנית ושלוחת רסן שהשתמשה במין על מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלה. על מנת לרסן אותה, החליט אחיה הקיסר להשיא אותה בכפייה לסנטור בסוס הרקולנוס (Bassus Herculanus), שנחשב לחסר שאיפות וכזה שלא ישתמש בנישואים ובמעמדו על מנת לאיים על הכתר. עם קבלת המכתב והטבעת לידיו, החליט אטילה כי הנסיכה ביקשה ממנו להיות בעלה, ושלח בשנת 451 משלחת לרוונה בדרישה לשאת את הנסיכה ולקבל מחצית מהאימפריה הרומית המערבית כנדוניה. הקיסר ולנטיניאנוס השלישי שלח את אחותו לגלות ודחה את תביעתו של אטילה, תוך שהוא דוחה על הסף את הלגיטימיות של מהלך "הצעת הנישואים".^[22]

בשנת 450 נהרג הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני בתאונת רכיבה ואת מקומו על הכיסא תפס פלביוס מרקיאנוס אוגוסטוס, בהסדר מאורגן להמשך שלטון שושלת תאודוסיוס באמצעות נישואים בין מרקיאנוס לפולכריה, אחותו הגדולה של תאודוסיוס, אשר החזיקה בעוצמה רבה באימפריה. אטילה לא המתין הרבה ושלח משלחת לארמון הקיסר הביזנטי על מנת לבחון את נחישות הקיסר החדש. הם הציגו דרישה מאטילה כי הקיסר החדש ישלם את המס שהושת על ביזנטיון במשא ומתן לאחר הקרבות של 8–447. בניסוח זה הוצגו הכספים שהביזנטים התחייבו לשלם ישירות לאטילה כמיסים אותם משלם בעל חסות לאדונו. הביזנטים דחו את הטרמינולוגיה על הסף, אך לא את המחויבות, ככל הנראה מתוך נכונות להיכנס למשא ומתן. לדברי פריסקוס, לשליחים ההונים נאמר כי הביזנטים לא ישלמו מסי-חסות לאטילה אלא "מתנות" והוסיפו כי במידת הצורך לא יהססו הביזנטים להעמיד כוח צבאי מול האיומים ההונים במלחמה.^[23]

אטילה המשיך לשלוח שגרירים לחצרות הקיסרים הרומאים, המשלחת האחרונה הגיעה כאשר הצבא ההוני היה בדרכו לגאליה והעבירה את המסר "אטילה אדוני ושליטכם מצווה עליכם להכין עבורו את ארמונכם". מטרת אטילה בשיגור המשלחות השונות, המסרים הסותרים והאיומים הייתה הטעיית הרומאים בנוגע למהלכיו. על מנת לקדם את פני ההתקפה ההונית על גאליה ועל פי המלצת אאטיוס, חתם הקיסר ולנטיניאנוס השלישי על הסכם עם תיאודוריד הראשון מלך הויזיגוטים. בהסכם זה הכירו הרומאים בקיומה של המדינה הגותית, והגותים הוזמנו להשתתף בלחימה לצידם של הרומאים כבני ברית שווים.

ההונים הכו בגאליה במהירות אופיינית. העיר מץ שבצפון מזרח צרפת נהרסה ואחריה ריימס, שנשרפה עד היסוד. נתיב החורבן וההרס של ההונים הצית סיפורים על מסירות נפש של אנשי כמורה ודת נוצריים שהסיתו את ההונים ממסלולם או הקריבו את נפשם על מנת להציל את בני קהילתם. על פי סיפורים של אבות הכנסייה, במפגשיו של אטילה עם הבישופים הוא הציג עצמו כ"שוט האלוהים", שם שדבק בו מאז ותאם את התפיסה הנוצרית כי הפלישה ההונית הייתה מהלך אלוהי במטרה להעניש את החוטאים. איזידורוס מסביליה כתב במאה השביעית כי ההתקפות של אטילה היו חלק מתוכנית אלוהית לתיקון עולם עבור הדת הנוצרית וההונים הם ה"מקל של הזעם האלוהי", שנועד "להכות באלו שלא הכו על חטא על מנת להכריח אותם להפנות עורף מהתאוות והטעויות של התקופה".^[24]

ביוני 451 הצבא ההוני הגיע לעיר אורליאן, שם נתקל במערך הגנה שנבנה על ידי הרומאים ובני בריתם הגותים. ההונים נסוגו לכוון מזרח, כאשר הצבא הרומאי בעקבותם עד ששני הצבאות עמדו זה מול זה. הקרב הידוע בשם הקרב במישורים הקטאלונים נערך ככל הנראה בסמוך לעיר שאלון-אן-שמפאן בצפון מזרח צרפת. בתום יום הקרב העקוב מדם, נסוג אטילה משדה הקרב ואיתו לוחמיו המוכים. הרומאים והגותים לא ניסו לנצל את הנסיגה ההונית ולהכריע את הקרב, והצדדים נסוגו לעמדות מבוצרות מבלי שהקרב הגיע לידי הכרעה. לאחר יום של ציפייה, הגותים, שמלכם נהרג ועתה הונהגו על ידי אחד מבניו, יצאו משדה המערכה לכוון מרכז השלטון הגותי. על פי המקורות הרומאיים, אאטיוס הוא שיעץ למנהיג הגותי הצעיר כי עליו להבטיח את מעמדו בקרב אחיו. זמן מה לאחר מכן נסוגו הרומאים.

לבסוף, משהוברר להונים כי תנועת כוחות האויבים שלהם לא הייתה מלכודת, הם החלו בתנועה מהירה לכוון מזרח אל כוון נהר הריין ומשם לביטחון היחסי של הטריטוריה ההונית. ההיסטוריונים הרומאיים דנים בשאלה מדוע לא תקף אאטיוס את המחנה ההוני, כאשר ההונים היו בנקודת שפל ובכך עשוי היה להשיג ניצחון מכריע על אטילה. על פי חלק מהכותבים, אאטיוס לא רצה להרוג את אטילה או להרוס לחלוטין את הצבא ההוני, אם בגלל קשרי העבר או בגלל חששו מהגותים, שללא אויב טבעי יפנו את כל כוחם כנגד רומא. אך ייתכן ואאטיוס לא חשב כי כוחותיו, שספגו אבדות כבדות, יוכלו להכריע את הקרב מחד ומאידך רצה לשמור על יכולתו המבצעית של צבאו לאתגרים הבאים.

כחצי שנה לאחר הקרב במישורים הקטאלונים, בסוף שנת 451, נשלח אפולוניוס (Apollonius), המגיסטר מיליטיום של האימפריה הביזנטית, אל חצרו של אטילה עם מתנות מהקיסר מרקיאנוס, על מנת לפתוח במשא ומתן. אטילה סירב לפגוש בו מאחר שלא הביא איתו את תשלום המיסים שדרש. מאידך, הורו ההונים לנציג הביזנטי להשאיר איתם את המתנות היקרות מהקיסר ולחזור לקונסטנטינופול בידיים ריקות, סימן ליחסים שהדרדרו בין ההונים לביזנטים. הקיסר מרקיאנוס מצידו, החליט לעצור את התשלומים להונים והחליט ליזום מהלכים צבאיים מוגבלים לאורך הדנובה, ככל הנראה תחת הרגשת הביטחון שהעניק הניצחון הרומאי בקרב בגאליה והאבדות שנגרמו להונים.

בשנת 452 הפתיע אטילה את הרומאים ובמהלך בזק הצעיד את צבאו לאורך 600 ק"מ וללא התנגדות דרך הבלקנים ישירות אל צפון איטליה. המהלך המפתיע תפס את הרומאים ללא הכנה ועם יכולת תמרון מוגבלת. הרומאים לא היו מוכנים להזמין גותים או שבטים ברבריים אחרים אל תוך איטליה, מחשש שבתום או במהלך העימות הם יפנו את חרבם כנגד הרומאים. הצבא הרומי בגאליה היה בכוננות מתמדת למרידות ופשיטות של הגותים על פלגיהם השונים ולא יכול היה לבצע מהלך מהיר לכוון איטליה. ספק אם הגותים, שספגו אבדות בגאליה והיו עסוקים במאבק ירושה, יכלו להילחם באיטליה גם אם היו מתבקשים לעשות כן.

בצעד ראשון הטיל אטילה מצור על העיר אקוויליה, השוכנת במרחק 10 ק"מ מחוף הים האדריאטי. העיר נפלה לידי ההונים ונהרסה עד היסוד לאחר מצור ממושך ולחימה ארוכה ואכזרית, שהעמידה את שני הצדדים במבחן והאטה את מהלך ההתקפה ההונית כולה. ההונים המשיכו לאורך עמק נהר הפו והרסו את פאביה ולאחר מכן את מילאנו. לכל אורך ההתקפה ההונית, הצבא הרומאי נסוג לאטו מערבה והקיסר נותר ברומא, טקטיקה של התשה שנוסתה על ידי הרומאים בהצלחה לאורך השנים, החל מהעימותים שלאחר קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס.

בסוף הקיץ של 452, הצבא ההוני נע לאטו כ-150 ק"מ מדרום-מזרח ממילאנו אל העיר מנטובה, שם נפגש עם משלחת של הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס השלישי, בראשה עמד האפיפיור לאו הראשון. המפגש בין המנהיג ההוני לאפיפיור נחרט בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי באופן ציורי מיוחד. בני התקופה ואמנים במאות שלאחר מכן ראו במפגש ובהחלטת אטילה לצאת מאיטליה כניצחון הנצרות ובכלל נתפש המפגש כעימות סמלי בין שני עולמות ובסופו הציוויליזציה גוברת על הברברים בכוח הרוח. הסבר אקדמי מעלה את ההשערה כי המשלחת נשאה איתה מתנות מהקיסר לאטילה, ואלו, בנוסף לביזה הרבה שנאספה על ידי ההונים עד לאותו מפגש, השביעו את רעבונם לשלל מחד, אך מאידך, הקושי למצוא אספקה ומגפה שהחלה להשתולל באזורים מוכי המלחמה הקשו על הצבא ההוני. בנוסף, ייתכן כי הפשיטות של הצבא הביזנטי בראשות הקיסר מרקיאנוס אל מעבר לדנובה, הביאו את אטילה להחלטה לסגת מאיטליה חזרה אל מעבר לדנובה. עבור הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס, הפלישה לאיטליה הייתה תזכורת למעמדו הפוליטי השברירי ויכולתו הצבאית המוגבלת. בתום הפלישה ההונית הוברר כי הצבא הרומי לא יכול להגן על איטליה. הפלישה שינתה את מאזן הכוחות במערב: המשטר האימפריאלי הרומאי איבד את השליטה באימפריה ואת יכולתו להגן על נכסיו והגבולות.

בתחילת שנת 453 החליט אטילה, שמספר נשותיו לא ידוע, לשאת אישה נוספת. ידוע כי שמה של כלתו החדשה היה אילדיקו וכי הייתה ידועה ביופיה. לאחר החתונה, חגג אטילה עד לשעות הלילה המאוחרות ולמחרת בבוקר התגלה מת במיטתו ללא סימני אלימות על גופתו כשכלתו הצעירה בוכה בהיסטריה. על פי כתבי ההיסטוריונים הרומאיים, אטילה נרדם בשנת-שיכורים ונחנק בשנתו מדימום שנקווה מאפו אל הגרון. יש המאשימים את אילדיקו ברצח. הנזיר ההיסטוריון יורדנס מציין כי ייתכן שהשתייה לשכרה הביאה את סופו של איש הצבא המפורסם. בהגיע החדשות לקונסטינופול, היה הקיסר הביזנטי מרקיאנוס שווה-נפש וטען כי ראה בחדרו מלאך שהושיט לו את קשתו השבורה של אטילה, וימים ספורים אחר כך למד כי אויבו מת. ההיסטוריונים הרומאיים לא ציינו מה הייתה תגובתו של ולנטיניאנוס השלישי.

בשנת 2005 פרסם הפילולוג מיקל בדקוק מחקר מקיף על מותו של אטילה בשם "הלילה בו מת אטילה – פתרון תעלומת הרצחו של אטילה ההוני".^[25] על פי מחקר זה אטילה נרצח על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי על מנת להסיר את סכנת הפלישה ההונית הממשמשת ובאה.^[26]

לאחר מות אטילה, התפוררה האימפריה ההונית במהירות. שלושה מבניו, אלאק (Ellac), דנגיזיץ (Dengizich) והצעיר מביניהם, ארנק (Ernac), נלחמו על השליטה ועם התפוררות הצבא ההוני והאימפריה נלחמו על חייהם. תהליך ההתפוררות הואץ על ידי מרידות של שבטים וקבוצות אתניות שבתקופת אטילה היו חלק מהאיחוד ההוני. בשנת 454 הוכה הצבא ההוני על ידי פדרציה של מורדים במקום שידוע רק בשמו "נהר נאדאו" (Nedao) אך מיקומו המדויק אינו ידוע. בקרב זה נהרג אלאק ואיתו רבים מהלוחמים ההונים. יורדנס מציין באירוניה:

”...וכך ההונים, עם שפעם נראה שיכבוש את העולם, נעצרו. פילוג הוא הרסני. ההונים שהיו כה מפחידים כאשר היו מאוחדים במלא כוחם, נפלו עכשיו”

לאחר הקרב על נהר נאדאו, הצבא ההוני בראשות שני האחים הנותרים נלחם עם שבטים גותים בפרובינציית פאנוניה אך ניגף מפניהם. בעימות נוסף שנערך שנים מספר לאחר מכן, נאלצו ההונים לברוח ולוותר על שליטה באזור של בלגרד (אז סינגידונום, Singidunum) מול קואליציה של שבטים גותיים. שבטים גותים אחרים ניצלו את החופש ואובדן השליטה ההונית על מנת לחצות את הדנובה ולהתיישב במהלך העשור בין 450 ל-460 באזור תרקיה, בהסכמת הביזנטים ובאופן מסודר, תמורת הנכונות להגן על האזור ולהתגייס לצבא האימפריה הביזנטית.

אי היציבות באימפריה ההונית והמאמצים הקדחתניים הגבירו את אי היציבות לאורך הדנובה. בשנת 468 שלחו האחים נציגים לקונסטנטינופול, לקיסר החדש של האימפריה הביזנטית, לאון הראשון, בבקשה להסכם שלום והחזרת תחנות המסחר לאורך הגבול, אך פני המשלחת והצעות ההונים הושבו ריקם. האחים נקלעו לחילוקי דעות כיצד להגיב למהלך הביזנטי. ארנק לא היה מוכן להתחייב לעימות כולל עם הצבא הביזנטי, כאשר הכוח הצבאי ההוני מתקשה להגיב לאתגרים מבית. זו הפעם האחרונה ששמו של ארנק מוזכר בספרי ההיסטוריה הרומאיים. דנגיזיץ, שככל הנראה הכריע את חילוקי הדעות בסגנונו ההחלטי של אביו אטילה, החליט לנקוט בגישה תקיפה יותר כנגד האימפריה הביזנטית. משלחת מטעמו הגישה לקיסר דרישה לתשלום כופר והעברת שטחים לידי ההונים, ברוח האולטימטום של אטילה. הקיסר ליאו הציע כי ההונים יקבלו את ההסדר שקיבלו עליהם הגותים ויתישבו בשטחי האימפריה כנתיני הכתר. ההונים דחו את ההצעה וצבא הוני חצה את הדנובה בפלישת בזק. בניגוד לאירועי העבר, הצבא הביזנטי התייצב מול הפושטים ובקרב הוכו ההונים שוק על ירך. גופתו של דנגיזיץ נערפה וראשו הובא על כידון לקונסטנטינופול, שם הוקע מעל אחד השערים למצהלות תושבי העיר. תחת לחץ הביזנטים והגותים, נדחקו ההונים מזרחה אל מעבר לים השחור – אזור ממנו הגיחו כמאה שנה קודם לכן.

התמוטטות האימפריה ההונית יצרה גלי הדף שטלטלו את המערכות באימפריה הביזנטית ובעיקר באימפריה הרומית המערבית. הסתלקות ההונים מהמפה נתנה לגותים ולוונדלים אפשרות לצבור כוח, שטחים והשפעה. הגותים הוכיחו כי הלכה למעשה הם לא מעוניינים לשמש כבני ברית לרומאים אלא במקרים קיצוניים בהם האינטרסים של שני הצדדים נפגשים ולטווח קצר – עובדה שהפכה כל ניסיון ליצור מערכת הגנה מתואמת על מעט הפרובינציות שנותרו בידיים רומאיות לבלתי אפשרית. ללא ההונים, ששימשו ככוח מאזן מול האיום הגותי והוונדלי, הפכו הגותים לאיום קיומי על האימפריות הרומאיות. האימפריה המזרחית שרדה, אך בשנת 476, תחת לחץ של הגותים מחד ובנוסף על כך לחץ של הוונדלים, שכבשו ובזזו את רומא – התפרקה האימפריה המערבית. הגותים בנו לעצמם מדינה על חלקי הפרובינציות הרומאיות בצרפת וספרד.

דפורמציה מלאכותית של הגולגולת (Artificial cranial deformation) הוא תהליך מכוון, במהלכו משנים את האנטומיה והמראה של הגולגולת באמצעים מכניים, בדרך כלל בשלבי הינקות. תופעה זו מוכרת בתרבויות רבות והופיעה באופן ספונטני לאורך ההיסטוריה ובכל העולם. באזור הונגריה והקרפטים, נמצא מספר רב של גולגולות, בקברים מהמאות החמישית והשישית – תקופת האימפריה ההונית, בקברים המיוחסים להונים, לאלאנים ולגותים. מחקר מקיף מצביע כי דפורמציות של הגולגולת נעשו על גולגולות של נשים וגברים וכי התפשטות המנהג תואם את תנועת ההונים אל תוך אירופה ממזרח למערב. ההונים עצמם אימצו את המנהג לאחר שבאו במגע עם האלאנים ושבטים ממוצא טורקי, שדפורמציה מלאכותית של הגולגולת הייתה נהוגה בקרבם, ולמעשה, ההונים נחשבים כמפיצים של המנהג שהתפשט בשישה שלבים עיקריים: שלב ראשון שמקורו באסיה, לפני כ-4,000 שנה, ומשם דרך הקווקז, שפך הדנובה (הונגריה, רומניה, סרביה וקרואטיה) ומשם אימצו השבטים הגרמאניים את המנהג כחיקוי לאדוניהם ההונים והפיצו את המנהג לאזור גרמניה, צרפת וצפון איטליה. החוקרים קובעים כי דפורמציה מלאכותית של הגולגולת נעשתה כדי לקבע מעמד חברתי גבוה וכסימן היכר אתני במרכז אירופה. על בסיס זה ניתן לאפיין ממצאים ארכאולוגיים בקברים ולייחס אותם להונים או לבני בריתם הקרובים.^[27]

המערכת הכלכלית שהכתיבה את אורחות החיים של השבטים ההונים התבססה על כלכלת נוודים. למרות השינויים שחלו בה לאורך מאה השנים של פעילות ההונים באירופה, המקורות הרומאיים וממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שגם בשיאה של האימפריה ההונית הייתה הפעילות הכלכלית מבוססת על גידול בעלי חיים ובנוסף לזה צייד ודייג כהשלמה של תזונה וחומרי גלם, כבימים בהם אבותיהם חיו בערבה האסיאתית. מחקרים אנתרופולוגיים מסתמכים בכך בעיקר על השוואה בין חיי נוודים ונוודים למחצה במאות השנייה עד החמישית לספירה, עליהם יש מידע היסטורי חומרי ומידע שנאסף בחפירות ארכאולוגיות, כגון האלאנים והסרמטים. מממצאים אלה עולה דפוס נדידה מחזורי התלוי בגאוגרפיה ממחנה חורף קבוע למרעה קיץ קבוע וחוזר חלילה.

ההיסטוריון הרומאי יורדנס מתאר את חיי ההונים כנוודים-למחצה החי על גידול בקר ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מרחיב ומתאר את ההונים כמגדלים של חיות משק מסוגים שונים. הרומאים לא מזכירים את ההונים כרועי צאן, אך השוואה עם עמים נוודים בכלל ועמים נוודים הדומים להונים, מצביע על המקום החשוב שתפסו הצאן ומוצרי הלוואי של הצאן במערכת הכלכלית של ההונים. הצאן היה ככל הנראה מקור המזון העיקרי לבשר, חלב ומוצריו, עורות הצאן שימשו לבגדים שאמיאנוס מתאר ששימשו "להגן על רגליהם השעירות" וכחומר גלם לאוהלים ולנעליים ולהפקת לבד ששימש כחומר גלם לכובעים ובגדים. מחקר השוואתי מצביע גם על ידע וניצול של חקלאות באופן מוגבל ופרימיטיבי.^[28] סוסים מלאו תפקיד מרכזי בכלכלה של ההונים. אף על פי שהמקורות הרומאיים לא מציינים זאת, ההונים אכלו בשר סוסים – ככל שאר הנוודים של הערבות. הם נהגו לבשל את הבשר בקלחת גדולה ולהוציא אותו עם ווים מברזל.

החל מתחילת המאה החמישית, ההונים ביססו את שליטתם במישורים הידועים כאלפלד, או "המישור ההונגרי הגדול", חבל ארץ שטוח עשיר במרעה שהתאים לאורח החיים הנוודי של ההונים ומיקומו במרכז אירופה היה אידיאלי כבסיס להתקפות לאורך גדת הדנובה. ההבדלים בין שטח זה לערבות הקזחיות מהם באו ההונים, הכריח את ההונים להתאים את עצמם ולהשתנות. בשונה מהערבות האסיאתיות, הערבה ההונגרית לא יכלה לתמוך באורח חיים נוודי מלא, וההונים לא יכלו לנהל את עדריהם ממרעה קיץ למרעה חורף ולהשלים את הכנסותיהם על ידי עיסוק מוגבל במסחר והתקפות שוד מזדמנות. באירופה, שהייתה מיושבת בצפיפות יחסית ועל אדמה פורייה יותר ומעובדת ביעילות, ההונים יכלו לנצל את יתרונם הצבאי על האוכלוסייה המקומית ולבסס את עצמם ככוח כובש בעל נוכחות מתמדת. כך שינו ההונים את הטקטיקה משוד ביזה והרס של כפרים גותיים חסרי הגנה לשיטה של גביית דמי חסות בכסף או סחורות מקהילות חקלאיות.

ככל שהאחיזה של ההונים העמיקה, כך השתרשה השיטה של ניצול כוח האדם המקומי ואיסוף משאבים חומריים מהשטחים שבשליטתם. ההונים לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית של שליטה על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. שינויים אלו אינם משתקפים בכתבים ההיסטוריים הרומאיים אלא לעיתים רחוקות ובדרך אגב. ההבנה של אורח החיים ההוני נסמכת על מעט מידע כתוב והיקשים ממצאים ארכאולוגיים מועטים. שכבת אליטה הונית, שאת שרידיה מוצאים בעיקר בקברים, דבקה בדרכי העבר של הנוודים ההונים, אך הרוב ככל הנראה נטמעו תרבותית בחברה הגותית שתחת שליטתם. תהליך זה הפך את מרבית ההונים ל"בלתי נראים" למחקר הארכאולוגי.^[16]

מקור הכנסות נוסף שהניע את הכלכלה ההונית היו תשלומים בזהב, חלקו במטבעות וחלקו במטילים ששולמו להונים בעיקר כתשלומים מהאימפריה הביזנטית. כך קיבלו ההונים כ-13,000 ליברות של זהב מהביזנטים במהלך שנות ה-40 של המאה החמישית, ועל זה תשלום של 6,000 ליברות בשנת 447. סכומים ניכרים, אך בסך הכל אחוז לא גדול מההכנסות השנתיות של הביזנטים. לאחר תשלומים סדירים להונים בשנים 448 ו-449 ואולי 450, היו ההונים במצב מלחמה עם האימפריה הביזנטית והאימפריה הרומית המערבית והתשלומים השנתיים פסקו. מקור כספי נוסף היו תשלומי כופר עבור שבויים רמי-מעלה וסחר בעבדים מבין השבויים שעבורם לא שולם כופר. ידוע כי חיילים רומאיים שנשבו שוחררו תמורת 8 סולידוס (מטבע זהב רומאי עד לסוף המאה ה-4) ו-12 סולידוס לאחר מכן. כופר עבור אזרחים רמי מעלה היה יקר יותר ומדווח על כך שבמקרה מסוים התרצה אטילה ושחרר אשה רמת מעלה תמורת 500 סולידוס "בלבד".^[29] זהב נוסף הגיע לידי ההונים בכמויות לא ידועות אך ללא ספק בעלות משמעות, מביזה של ערים רומאיות.

מקור הכנסה נוסף, לעיתים בסדרי גודל משמעותיים, היה מסחר בין ההונים לרומאים. ככל הידוע, ההונים מכרו לרומאים סוסים ובמידה פחותה עורות ופרוות וייתכן שגם עבדים. מסחר זה, שפרח בתקופות הקצרות של אי-לחימה, נעצר בזמנים של מלחמה, ובסוף המאה החמישית, משאיבדו ההונים מספר גדול של סוסים ולוחמים בקרבות, פסק המסחר לחלוטין. פריסקוס הוא היחיד שמתאר את מהלך המסחר, שהתנהל בתחנות מסחר קבועות לאורך הדנובה בירידים שהתנהלו פעמיים בשנה בזמנים קבועים וככל הנראה התנהל בשיטת סחר חליפין ובהיקפים קטנים יחסית. חוקים נוקשים קבעו את הנהלים ואסרו מסחר בנשק וחומרים לתעשיית הנשק ואיסור חל גם על מכירת יין ושמן. עם זאת, עבור הסוחרים היה מדובר במסחר כדאי ששולי הרווח בו היו גבוהים מהנהוג בשווקים בערי האימפריה, והסוחרים היו פטורים מהחובה המוסרית של מסחר הוגן, מאחר שהם סחרו עם ברברים ולא עם נוצרים.^[30]

דרך לחימתם של ההונים לא השתנתה רבות מאז הפעם הראשונה בה התנגשו קבוצות-פשיטה הוניות עם חילות מצב רומאיים על גדות הדנובה ובמשך 70 השנים שחלפו מאז עד לקרב המכריע של המישורים הקטלוניים. גדודים של פרשים רכובים היו עמוד השדרה ורובו המכריע של הצבא ההוני. טקטיקות הלחימה הוכתבו על ידי כלי הנשק ואלו לא השתנו כלל, פרט לשימוש בהם ובעיקר בחרבות ובשריון רומאיים שככל הנראה נאספו כשלל משדות הקטל. לקראת שיאה של האימפריה ההונית, נוספו לצבא ההוני גדודים של בני ברית, כגון גותים ואלאנים, ויחידות של עריקים או שבויים מהצבאות הרומאיים שהביאו איתם יכולות מיוחדות ובעיקר לחימת-מצור וידע של בניית מכונות-מצור.

המקור העיקרי למידע על לחימת ההונים נובע מכתבי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, שבתורו קיבל אותו מלוחמים גותים. אלה ציינו בפניו את צעקות הקרב מחרישות האזניים ואת מהירות תנועתם בעת התקפה. הגותים לא ידעו לומר דבר על המבנה הפוליטי או חברתי של ההונים. הם ציינו אמנם כי ההונים פעלו במסגרת קבוצות מאורגנות, אך לא ידעו לספר האם קבוצות אלו כללו בני קלאן או שבט אחד, או שנקבצו אד הוק בעת הפלישה. טקטיקות התקיפה של ההונים לא היו שונות כלל ועיקר מטקטיקות של לוחמים-נוודים אחרים שמקורם בערבות והן כללו מטח של חצים בשלב ראשון של ההתקפה, קרב פנים אל פנים ולעיתים קרובות שימוש בתרגיל הטקטי של נסיגה מדומה.

הנורמה של חיים בערבות היא חיים על המינימום ההכרחי וייצור עצמי של המוצרים לצריכה. לצורך השגת מוצרים נוספים, נזקקו ההונים למגע עם שבטים או מדינות באמצעות מסחר או פשיטות. ההונים היו עניים יותר, ללא מערכת קשר ותיאום, ועם ציוד וכלי נשק נחותים מחיילים של האימפריה, אך לצידם עמדה הניידות הגבוהה שלהם ויכולתם לגייס באחת את כל האוכלוסייה של הגברים הלוחמים – תוצאה של המבנה הפשוט של הצבא ההוני: כל זכר מגיל 15 ועד 50 היה פרש-לוחם, שבעיתות שלום עסק ברעייה או צייד ובעת מלחמה הצטרף לקבוצת פושטים. קבוצה מסוג זה מנתה כ-1,000 פרשים, כאשר הגברים הזקנים נותרו מאחור עם הנשים והילדים. כך יכלו קבוצות וגדודי פשיטה קטנים יחסית לגבור על חברות חקלאיות או עירוניות, שמספר תושביהן גבוה בהרבה. שילוב של עצמאות כלכלית וניידות גבוהה הפך את הצבא ההוני לכוח יעיל.^[31]

ההונים נלחמו על גב סוסים ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי הם "דבוקים לסוסיהם שהם קשוחים אבל מכוערים, הם יושבים על הסוסים כמנהג נשים וכך הם מבצעים את המשימות שלהם". הסופר-וטרינר הרומאי וגטיוס מתאר את הסוס ההוני כחיה קשוחה שחיה מחוץ לאורווה – הוא במרעה כל ימות השנה ומורגל בתנאי מזג אוויר קשים – ומדרג אותו כמספר אחד ברשימת סוסי המלחמה. הוא מתאר את הסוס ההוני כסבלני, עמיד בפני קשיי קור ורעב, שקט ונושא פצעי מלחמה ללא בעיות. ההונים היו פרשים בחסד-עליון ואיש הכנסייה סידוניוס אפולינאריס השווה אותם לקנטאור והוסיף: "הרוכב [ההוני] דבק בסוסו, אפשר לחשוב שהאדם והסוס מחוברים יחדיו. [פרשים בכל] עם אחר רוכבים על גב סוס, ההונים חיים שם [על גב הסוס]".

ההונים רכבו ללא שימוש בדורבנות והאיצו בסוסים בעזרת שוט רכיבה שידיות שלהם נמצאו בקברים רבים. אף על פי שלא נמצאו כל שרידים או עדויות לשימוש בארכופים, יכולת השליטה הייחודית שלהם בסוסים והיכולת לירות בקשת תוך כדי רכיבה, עשויות להצביע על שימוש בהם על ידי ההונים.^[32] מחקר נוסף מעלה תאוריה כי בתקופתו של אטילה הגיעה הערבה ההונגרית לקצה היכולת שלה לתמוך במרעה של סוסים מחד ומאידך ההונים התמודדו מול צבאות רומאיים גדולים ומאומנים יותר. כתוצאה מכך, נסמך הצבא ההוני יותר ויותר על חיילים רגלים, חלקם מהשבטים הגרמאניים מבני בריתו וחלקם חיילים הונים. לפי התאוריה, חייל הרגלים הפך למרכיב מרכזי בצבא ההוני במהלך הקרבות בגאליה ב-451 ובאיטליה 452. משהשתנה הרכב הכוחות, היה לרומאים, שהצטיינו בלוחמת-רגלי, קל יותר להתמודד מול ההונים ולגרום להם לאבדות משמעותיות ואף להטות את הכף כנגד היתרון ההוני בלחימת פרשים.^[33]

על פי המקורות הרומאיים, ההונים השתמשו בעגלות-משא ששימשו גם כמקום מגורים נייד בעת הנדודים. המשפחות התגוררו בהן וגידלו ילדים ואיתם יצאו למלחמה. כאשר ההונים נסוגו משדה הקרב של המישורים הקטלוניים, הם גידרו את המחנה שלהם בעגלות המשא ובמספר תיאורים כתוב כי הם נשאו בעגלות את שלל ביזתם. ההשערה היא שמדובר בשני סוגי עגלות: גדולות וכבדות למגורים ועגלות קלות לעתות מלחמה, כפי שהיה נהוג בשבטים נודדים "ברברים" אחרים.

הקשת הייתה הנשק המועדף והעיקרי של ההונים. הם ירו תוך כדי רכיבה מהירה ותמרונים, כשהם מכוונים למטרות משני צדדי הסוס בעת שהם תוקפים או נסוגים ויכלו להמשיך ולירות בקשת באותה יעילות כאשר הם רצים על הקרקע. מתוך ממצאים ארכאולוגיים שנאספו כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, הצליחו חוקרים לשחזר את הקשת ההונית, שהייתה קשת רפלקס מורכבת שאורכה כמטר וחצי, הצלע העליונה של הקשת הייתה גדולה יותר מזו התחתונה, הגמישה יותר. ליבת הקשת הייתה עשויה עץ ועל גבה גידים והייתה מחוזקת בשבעה לוחות של קרן, שני לוחות שמקשיחים את ה"אזניים" ושלושה לוחות שמקשיחים את מקום האחיזה בקשת. המיתר קבוע דרך קבע לחריץ מרובע באוזן הקשת של הצלע הגדולה והחריץ באוזן הצלע הקצרה מעוגל ונקשר בלולאה. קשתות מורכבות נבנו על ידי בוני קשתות מומחים בתהליך ארוך ומורכב טכנית, המעיד כי להונים היו את כל הכלים והידע הטכני לייצר קשתות מאיכות מעולה. קשתות אלו, משנשברו, הפכו לחסרות ערך ונטמנו בקברים כמנחות קבורה. נשק נוסף ששימש את ההונים בהצלחה רבה מגב הסוס היה הפלצור, אותו היו משליכים על יריבים על מנת להפיל אותם מהסוס או לגרור אותם על הקרקע. הפלצור לא היה בשימוש ההונים בלבד ויש עדויות כי הסקיתים, האלאנים הסרמטים ואחרים עשו בו שימוש תכוף.

הלוחמים ההונים היו חמושים בחרב בעלת להב אחד (בניגוד לחרב הפיפיות ששימשה את הרומאים), שאורכה כחצי מטר ורחבה כ-4 ס"מ ושימשה בקרבות הפנים-אל-פנים בשלבים האחרונים של הקרב. החרב, שכמותה נמצאו בקברים רבים בערבה ההונגרית והרי הקרפטים, ידועה כחרב סאקס (Langsax) ובמהלך המאה החמישית שימשה לא רק את ההונים, אלא גם לוחמים משבטים גרמאניים ובתקופה מסוימת גם חיילים ביזנטים.^[34]

ההיסטוריונים הרומאיים ובראשם אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, מציינים כי ההונים היו אנשים ללא דת, דומים יותר לבהמות חסרות שכל, בורים שלא מבינים את ההבדל בין טוב לרע. בהיעדר עדויות היסטוריות, מעט מאוד ידוע על הדת או על האמונות ההוניות. היסטוריונים רומאים מזכירים כבדרך אגב, כי לפני מלחמה ולפני יציאה לקרב היו ההונים עורכים טקס של ניבוי עתידות על ידי שאמנים שהיו חוזים את העתיד על פי חלקי הפנים של החיה שהוקרבה.^[35]

היסטוריונים רומאים ובראשם פריסקוס, מציינים כי ההונים סגדו לחרב קדושה. על פי הסיפור, לידי אטילה נמסרה חרב, שלפי השקפתו הייתה ההתגשמות של אל המלחמה, ובעצם החזקתה הייתה הבטחה לשלטון "על כל העולם" וניצחון בכל מלחמה. אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מספר על האלאנים, שהם סגדו לחרב עירומה הנעוצה באדמה כהתגשמות אַרֵס אל המלחמה. ידוע כי השיונגנו ונוודים אחרים של הערבות סגדו לאל שהתגלם בחרב ושבויי מלחמה הוקרבו לו, וכי לעמים נוודים אחרים החרב הייתה בעלת משמעות סמלית עמוקה. על פי ההיסטוריון כריסטופר קלי, אטילה עשה מהלך פוליטי מחושב וחיבר בין מסורות עתירות שנים של הנוודים המייחסות לחרב חשיבות מיוחדת לבין החרב שנמסרה לו, ויצר מיתוס לפיו השגחה עליונה נתנה בידיו את ההנהגה והסמכות. מעמדו, לפיכך, לא היה מקרי ותלוי בחסד ההונים, אלא חלק מתוכנית אלוהית.^[19] פסלונים אנתרופומורפים עשויים ממתכת, אבן, חימר ועץ, שמקורם באתרי פולחן ואתרי קבורה של נוודים בערבות האירואסיאתיות מעידים כי במקביל לפולחן החרב התקיים פולחן של אלילים ורוחות על ידי צלמיות דמויות-אדם.^[36]

במהלך ההתבססות באירופה, השתלטו ההונים על אוכלוסיות רחבות שהיו בעיקרן נוצריות – מיעוטן קתוליות, שההונים גילו כלפיהן סובלנות, כל זמן ששיתפו פעולה ושילמו את דמי-החסות. מצבם של הגותים שהיו נוצרים אריאנים היה שונה. הזרם נחשב למינות באימפריה הביזנטית והמאמינים נרדפו עד חורמה, בעוד שתחת שלטון ההונים זכו להגנה ובתמורה היו נאמנים לשליט ההוני. ההיסטוריון אוטו מנשן-האלפן (Otto J. Mänchen-Helfen) מציין כי מיסיונרים של האימפריה הביזנטית נכשלו בכל ניסיון להמיר את דתם של ההונים לנצרות, אך מעמדם האיתן של ראשי השבטים הגותיים מבני הברית של ההונים, הביא אותם לעמדת השפעה וכי אם האימפריה ההונית לא הייתה קורסת, סביר להניח כי היא הייתה מקבלת עליה את הנצרות האריאנית.^[37]

ההונים השאירו אחריהם עדות לאמנות מפותחת, ששורשיה נעוצים גם בימי הנדודים מאסיה ובעיקר מהקשר עם הסרמטים והאלאנים, איתם חלקו מערכת יחסים של בני ברית ולעיתים כאדונים. אחד מהמאפיינים המיוחדים לאמנות של נוודים הוא השימוש המובהק באלמנטים מעולם החי (זואומורפיזם). אלמנטים אלו שולבו בעיטורים לחגורות, לכלי נשק, לסוסים ובעיטורים על בדים. במהלך תקופת ההגירה של ההונים, פעלו בערבות האירו-אסיאתיות מרכזים רבים שהתמחו בייצור והפצה של מוצרים אלו. שימוש בעיטורים אלו היה נדיר יחסית אצל ההונים והתמקד באבזמים לחגורות שצורתם האופיינית הייתה בצורת ראש-ציפור ופִיבּוּלָה (סיכה מעוטרת) בצורת האות S, מעוצבות כחרקים או ראשי בהמות. מוטיבים אחרים מעידים על סתגלנות מצד ההונים ואימוץ של אלמנטים מתרבויות אחרות – בעיקר התרבות האלאנית והסרמטית.^[38]

בעיירה ההונגרית אפידאה (Apahida) נמצאו בחפירות במערכת קברים מהתקופה ההונית חפצים, ככל הנראה ממקור גפידי, בעלי מאפיינים הוניים ובהם עיטורים של אוכף בצורת נשרים הפונים זה אל זה, משובצים אבני גרנאט בזהב והוא דומה לנשר שעיטר סמלים של הצבא הרומאי ושימש כמקור השראה.^[39] לאור זאת, אין אפיון מדויק או הגדרה של אמנות הונית, ופריטים רבים שנמצאו בקברים הונים הם ממקורות שונים, אך המוטיבים העיקריים הושפעו מתרבויות ברבריות אירופאיות.^[40]

ההונים הותירו בקברים מגוון של עטרות-כתרים או דיאדמה (Diadems), עשויים בעיקר מברונזה, לעיתים מצופה זהב ולעיתים היו העטרות עשויות מזהב, שייתכן ומקורן מעטרות סקיתיות או סרמטיות.^[41] סוג זה של עטרות הופיע במאה הרביעית בהתאמה עם כניסת ההונים לאירופה ונעלם עם התמוטטות השלטון ההוני, ובכך הפכו העטרות הללו למייצגים מובהקים של התרבות ההונית.^[42]

קדרות מתכת, או בשמן העברי "יורה" (Cauldron), היו בשימוש נרחב על ידי הנוודים של הערבות האירו-אסיאתיות. הן שמשו בראש ובראשונה ככלי בישול עם שתי ידיות ששימשו לתליית הכלי מעל אש פתוחה. היורות שימשו גם ככלי אחסון בעת הנדידה ובמהלך טקסים דתיים.

הקדרות עשויות מסגסוגות, שנחושת היא המתכת העיקרית בהן. לקדרה גוף ובסיס נפרדים. גוף הקדרה נוצק ממספר חלקים נפרדים שהורכבו לאחר מכן. ההונים לא היו מומחים ביציקות מתכת לכלים גדולים והדבר בולט באיכות הגימור הנמוכה של הקדרה ועל פי כל קנה מידה הן "ברבריות" אך אין ספר שהן יוצרו על ידי נפחים מקצועיים והן מעידות על קיום של תעשיית מתכת הונית.^[43]

היורות ההוניות היו בדרך כלל צנועות ממדים ושימשו בעיקר לבישול בשר שנשלה מהקדרה באמצעות קרס. הבסיס המעוגל שימש כחלל להבערת חומר הבעירה. באופן פרדוקסלי, רוב הקדרות שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות, נמצאו באתרים ששימשו לפולחן בסמוך לנהרות או לקבוצות סלעים ובצמוד לכלים וחפצים פולחניים אחרים – דבר המעיד כי הקדרות שימשו גם במהלך טקסים דתיים שונים.

שירת הניבלונגים הוא אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה. הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה ושירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה. האתוס היה בסיס לפטריוטיזם הלאומי הגרמני בתחילת המאה ה-19. גם הנאצים נעזרו בו לפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן הזרם הרומנטי באמנות הגרמנית. בשירה מקום מרכזי להונים ובראשם לאטילה, אם כי באופן שונה לחלוטין מהאירועים היסטוריים. בן דמותו הספרותי של אטילה קרוי אטצל (Etzel) והוא מתואר כדמות אצילית ומתורבתת שנושא לאישה את קרימהילדה האלמנה. סופו של האפוס בחורבן מפואר – מותם של אלפי לוחמים וחיסול השושלת הבורגונדית, וגם במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה. בסיפור זה אטצל/אטילה הוא הקורבן האציל ומלכותו היא שנחרבת.

בהונגריה של תקופת הרנסאנס, תחת שלטונו של מתיאש הראשון, מלך הונגריה, זכה אטילה לעדנה. ההונגרים פעלו ליצור זהות לאומית בעלת עומק היסטורי, מעבר למדיארים של המאה העשירית, ומצאו את ההונים כמניחי היסוד להונגריה החדשה ואת אטילה כאב הקדמון של בית המלוכה. ההיסטוריון ההונגרי יאנוש טורוצי (János Thuróczi) תיאר את אטילה בספרו "Chronica de gestis Hungarorum" כמנהיג צבאי מוכשר ומונארך ונאור וסיכם את ההשוואה בין מתיאש הראשון לאטילה: "הגורל מחייה את תהילת העבר של ההונים שזהרו בעת שלטונו של אטילה".^[44]

אירופה של העת החדשה גיבשה את הנרטיב הברברי של ההונים, בהתבסס על ספריו ומחקריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 אדוארד גיבון, שפורסמו בשם "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית". הספר, שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על פי גיבון, ההונים ואטילה בפרט, היו אחת הסיבות לנפילת האימפריה הרומית. ההונים מתוארים כמי שהחריבו באופן שיטתי כל זכר לציוויליזציה הרומית-מערבית, בעת שהאימפריה הייתה על פי-תהום. אטילה מתואר כדמות מתנשאת, שחצנית ואגוצנטרית, ששם עצמו מעל המין האנושי. ההונים מתוארים בבוז כ"רועים סקיתים", המונעים על ידי דחפים פראיים והרסניים. גיבון קבע כי חיסול מוקדם של אטילה היה מציל את האימפריה הרומית ותיאר אותו כאזהרה של ההיסטוריה למדינות לבל יכשלו לשמור על עצמאותן והחרויות של אזרחיהן, שאם לא כן דינן לכישלון וחורבן. אטילה, כמיצג של התוהו וההרס, שימש כתזכורת שהציוויליזציה תיאלץ לשמור על נכסיה ואופיה. הרופא ואיש הרוח הבריטי תומאס הודג'קין, כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של איטליה והקדיש את הכרך השני (מתוך שמונה) לתקופת ההונים ולאטילה. הוא הצביע על הקשר הגזעי האסיאתי-מונגולי בין הפולשים אל אירופה מאז קריסת האימפריה המערבית ובהם הבולגרים, המדיארים והטורקים העות'מאנים. גישה זו, האופיינית למחשבה הפוליטית-היסטורית של התקופה הוויקטוריאנית, ראתה בהונים כמקרה נוסף של המון ברברי אטום, בעל יכולת הרס גדולה וחסר יכולת בנייה, שלא תרמו כלל להתפתחות המין האנושי וגם כאשר אימצו גינונים חיצוניים של "תרבות" – נותרו במהותם ברברים. ההיסטוריונים והוגי הדעות הבריטים ראו בנפוליאון בונפרטה את המקבילה בת זמנם של אטילה. הוא מתואר על ידי הודג'קין כעריץ, שמטרתו החרבת אירופה ושבירת הסדר והתרבות:^[45]

”בגאוותו חסרת השובע, ביוהרה שמכה לקרקע את האוחזים בכסאות-מלך עתיקים... בכל נקודות אלו נפוליאון מדגים לנו את האופי והדרך של אטילה”.

בשנת 1900 פרץ בסין הקיסרית מרד הבוקסרים – התקוממות כנגד המעורבות המסחרית והפוליטית של ארצות המזרח ויפן בסין. עד אוגוסט 1900 נהרגו במהומות יותר מ-230 זרים, אלפי נוצרים סינים ומספר לא ידוע של מורדים ותומכיהם. המרד דוכא ביד קשה על ידי כוח בין-לאומי, שכלל בין היתר חיילים גרמנים מצבא הקיסרות הגרמנית. ביום 27 ביולי 1900 נשא וילהלם השני, קיסר גרמניה, נאום בפני חיל המשלוח הגרמני ואמר בין היתר^[44]:

”אתם חייבים לדעת שאתם עומדים לפגוש אויב ערמומי, חמוש היטב ואכזרי. עמדו מולו והכו בו ללא רחמים, אל תקחו שבויים. הרגו בו במקום בו יפול לידכם. כמו שלפני 1,000 שנים ההונים תחת המלך אטילה עשו לעצמם שם שעדיין מופיע באגדות וסיפורים, כך השם של הגרמנים יופיע בהיסטוריה הסינית עוד 1,000 שנים מהיום. כך שאף סיני לא משנה אם עיניו מלוכסנות או לא, לא יעז להביט בפנים של גרמני”.

הנאום עשה, מיד עם פרסומו, רושם שלילי כביר, בעיקר בקרב בנות בריתה האירופיות של גרמניה באותה תקופה וטבע את מטבע הלשון לפיו במאה העשרים המילה "הוני" מתייחסת לגרמני, על כל ההקשרים השליליים הנלווים.

מלחמת העולם הראשונה העמידה את הקיסרות הגרמנית מול אנגליה וצרפת במאבק איתנים על השליטה באירופה ובעולם. הדימוי של הגרמנים כהונים המודרניים, שימש להלהטת הרוחות וכחומר לתעמולה. בתחילת המלחמה, כתב הסופר והמשורר הבריטי רודיארד קיפלינג שיר שמבטא את רוח התקופה בבריטניה,^[46][47] "For all we have and are": ”בכל מה שיש לנו ומה שאנחנו/ בשביל הגורל של כל ילדנו/עימדו והלחמו/ ההונים עומדים בשער”.^[48]

בשנת 1954, בשיאה של המלחמה הקרה, הופק בארצות הברית הסרט רחב היריעה "סימן של עובד האלילים" (Sign of the Pagan), בכיכובו של ג'ק פאלאנס כאטילה ההוני, המתאר את המלחמה של ההונים באימפריה הרומית. הסרט הוא אזהרה לאמריקה שלא לעשות את הטעויות של האימפריה הרומית: אובדן הדרך והערכים המוסריים שהביא לנפילת רומא מאיים גם על ארצות הברית. ההונים מתוארים כאיום אבל גם כראוים לבוז. הם חסרי כבוד לרכוש פרטי, לערכי המשפחה ולערכים נוצריים, ומסמלים את הברבריות האנטי-אמריקאית. פלישתם לאירופה מתוארת כמהלך כנגד התרבות המערבית, בדומה לאיום הקומוניסטי.

בסרט מולאן של אולפני דיסני משנת 1998, השבטים הברבריים שמאיימים לפרוץ את החומה הגדולה ולפלוש לסין מכונים הונים, והדבר מעיד על כך שיוצרי הסרט הושפעו מהתאוריה הקושרת את ההונים לשבטי שיונגנו שאיימו על סין בעת העתיקה.

גם במשחק האסטרטגיה הממוחשב Age of Empires 2 מופיעים ההונים כציוויליזציה שניתן לשחק בה, יחד עם קמפיין עלילתי שמאפשר לשחקן לחוות את קרבות אטילה. במשחק זה, החיילים ההונים בהם שולט השחקן דוברים מונגולית, וזאת עקב מיעוט הידע שהיה ברשות מפתחי המשחק אודות השפה המקורית בה דיברו ההונים, וכן עקב הקשר האפשרי של ההונים עם עממי הנוודים שחיו בערבות מונגוליה באותה תקופה.

• היסטוריה של הונגריה
• היסטוריה של אירופה
• נדידת העמים

• ג'ון מאן, אטילה ההוני, תרגם יותם בן יואב, הוצאת דביר, 2013

• הונים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הונים, דף שער בספרייה הלאומית
• הונים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

היסטוריה של הונגריה
פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת	פאנוניה • הונים • אווארים • התיישבות המדיארים במרכז אירופה	הונגריה
	הנסיכות הגדולה של הונגריה • ממלכת הונגריה תחת בית ארפאד • ממלכת הונגריה בימי הביניים המאוחרים • ממלכת הונגריה ההבסבורגית • הונגריה העות'מאנית
המהפכה והממלכה הדואלית	מהפכת 1848 בהונגריה • הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867 • ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש
	הונגריה במלחמת העולם הראשונה • הרפובליקה ההונגרית הראשונה • הרפובליקה הסובייטית ההונגרית • הרפובליקה ההונגרית • תקופת העוצרות • הונגריה במלחמת העולם השנייה • הרפובליקה ההונגרית השנייה • הונגריה הקומוניסטית • דמוקרטיה ורפורמה