Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
ג'ינג'י או אדמוני הוא כינוי לאדם, המתאפיין בשיער ראש בצבע כתום-אדמדם, וכן לגוון השיער הזהוב. לעיתים קרובות ג'ינג'ים הם בעלי עור בהיר ועדין ובדרך כלל עורם זרוע נמשים. צבעי השיער המתוארים כג'ינג'י נעים מאדום עמוק דרך כתום וגוון נחושתי עד לזהוב מעורב עם בלונד וכלה בצבע ערמוני (חום-אדמדם, Auburn (אנ')). תופעת הג'ינג'יוּת נובעת מריכוזים גבוהים של הפיגמנט האדמדם Pheomelanin וריכוזים נמוכים של הפיגמנט הכהה Eumelanin. עורם של הג'ינג'ים בדרך כלל רגיש יותר לקרינה על-סגולה.
הכינוי מתייחס לעיתים גם לבעלי חיים שפרוותם כתומה או שרעמתם אדמדמה, אותם ניתן למצוא ביונקים, כגון אריות, טיגריסים, סוסים, שועלים, ועוד.
בקרב בני האדם, שיער אדמוני הוא נדיר, ומאפיין פחות מ-1% מהאוכלוסייה.[1] תינוקות ג'ינג'ים נולדים בעיקר באוכלוסיות מערב וצפון אירופאיות וצאצאיהם. אך יש גם ג'ינג'ים בריכוזים נמוכים באוכלוסיות בחלקים אחרים של אירופה, אסיה (לרבות המזרח התיכון - בעיקר בקרב אוכלוסיות לא-ערביות, כמו יהודים). שיער ג'ינג'י מופיע אצל אנשים המכילים שני עותקים של גן שעבר מוטציה בכרומוזום 16, שגורם לשינוי בייצור החלבון MC1R[דרוש מקור]. שינוי זה קשור גם לצבע עור בהיר ועדין, לעיתים גם לנמשים ורגישות לקרינת UV, שכן החלבון המוטנטי MC1R נמצא בעור ובעיניים במקום המלנין הכהה יותר.
מקור המילה "ג'ינג'י" בביטוי מקביל באנגלית בריטית - ginger-haired (נהגה באנגלית בריטית "ג'ינג'י" כיוון שה-"ר" בסוף המילה שקטה). מקורו של ביטוי זה הוא בצמח הזנגביל (באנגלית Ginger - ג'ינג'ר), שנמכר כממתק מסוכר שצבעו כתום. המילה ג'ינג'ר הגיעה לאנגלית דרך לטינית ויוונית ומקורה כנראה בהודו (בשפת פרקריט נקרא התבלין סינגברה, ובמלאיאלם - אינצ'יבר; מקור אפשרי הוא בסנסקריט כאיחוד של שתי מילים שפירושן "בצורת קרן", בשל הדמיון בין שורשיו לקרני איילים).
בשפה האנגלית האמריקאית הביטוי המקובל בלשון דיבור כדי לתאר את הג'ינג'ים הוא "Redhead" (מילולית: אדום-ראש). שיער ג'ינג'י מתואר לרוב כ"red hair" (אדום-שיער), וכל זאת אף על פי שהשיער הג'ינג'י הוא לא בדיוק אדום. באנגלית בריטית קיימת הבחנה בין שיער "אדום" לבין שיער בצבע "ג'ינג'ר", שהוא גוון ביניים בין אדום ובלונדיני.
בבריטניה, שבה מספר רב של ג'ינג'ים, המילה "ginger" משמשת לתיאור אנשים בעלי שיער ג'ינג'י, לעיתים ככינוי גנאי. מהמילה ג'ינג'ר נגזרו מספר מונחים: המונח "ג'ינג'רפוביה" שפירושו פחד מג'ינג'ים[2] והמונח "ג'ינג'ריזם" שפירושו גזענות, הפליה ודעות קדומות כנגד ג'ינג'ים.[3] אף על פי שמונחים אלה נמצאים בשימוש התקשורת הבריטית, הג'ינג'ריזם לא מוכר רשמית כסוג של גזענות.
מילה אחרת לתיאור צבע שיער בעל גוון אדמדם היא "Auburn", שניתן לתרגמה לעברית כ"ערמוני".[4] זהו גוון של חום הנראה כך:
שיער בצבע זה לא מתואר בהכרח כג'ינג'י, והוא נמצא לכל היותר ב"קצה הסקאלה" של צבע השיער כי הוא בעיקר חום. הצבע מכונה גם Titian, על שם הצייר טיציאן שהרבה לצייר נשים אדמוניות.
מספר דיווחים של סופרים ביוון העתיקה תיארו אנשים בעלי שיער ג'ינג'י. פרגמנט של המשורר היווני קסנופנס מתאר את התראקים ככחולי עיניים ואדומי שיער. ההיסטוריון היווני הרודוטוס תיאר את הבודינים (עם עתיק בסקיתיה, כנראה האודמורטים או הפינים הממוקמים על נהר הוולגה באזור שכיום שייך לרוסיה), כבעלי שיער בגוון האש. ההיסטוריון היווני דיו קסיוס תיאר את בודיקיאה, המלכה הקלטית המפורסמת של איקני כ"גבוהה ומפחידה בהופעה... מסה גדולה של שיער אדום... על כתפיה". טקיטוס הרומי העיר על "שיער אדום וגפיים גדולות של התושבים של קלדוניה", סקוטלנד,[5] אותם הוא קישר עם שבטים גאליים ג'ינג'יים ממוצא גרמני או בלגי (Belgic).
הקיסר הרומי נירון, לפני שאומץ על ידי קלאודיוס, נשא את הקוגנומן "אהנוברבוס" (Ahenobarbus) שפירושו "אדום (או זהוב) הזקן". לפי המסורת אחד מאבותיו קיבל שם זה לאחר שהתאומים קסטור ופולוקס התגלו לו והטילו עליו לבשר את דבר הניצחון הרומי בקרב רגילוס לסנאט וכאות לאלוהותם ליטפו את זקנו ובכך שינו את צבעו משחור לאדום.[6]
שיער ג'ינג'י נמצא גם באסיה, בעיקר בקרב טוכארים, שיושבים בחלק הצפון-מזרחי של פרובינציה שכיום נמצאת בשטח של סין. באלף השני לפני הספירה, במומיות טארים הקווקזיות נמצאו גופות בעלות שיער ג'ינג'י ובלונדיני.[7]
בעבר, שיער ג'ינג'י היה נחשב למאפיין של יהודים איטלקים,[8] ואילו בספרד השיער הג'ינג'י שימש את האינקוויזיציה כדי לאתר יהודים מתנצרים (אנוסים) מבין תושבי הממלכה.[9] בחסידות ברסלב ישנה מסורת שמייסד החסידות רבי נחמן מברסלב היה ג'ינג'י. על דוד המלך נכתב בתנ"ך שהיה ”אַדְמוֹנִי, עִם יְפֵה עֵינַיִם” (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ב), מה שאפשר לפרש כג'ינג'י.
כיום, שיער ג'ינג'י נפוץ במיוחד בצפון אירופה ובצפון אמריקה. בפרט הוא נפוץ באיים הבריטיים: בסקוטלנד, באירלנד, בוויילס ובאנגליה, במיוחד בקורנוול. שיער ג'ינג'י או בלונדיני-ג'ינג'י נפוץ גם בקרב האוכלוסיות האירופאיות של סקנדינביה, הארצות הנורדיות והארצות הבלטיות, וכן בחלקים של הולנד, צרפת, צפון ספרד, גרמניה ורוסיה. בנוסף, באוכלוסיות הברבר (Berber) והקבילי (Kabylie) של צפון אלג'יריה ומרוקו ניתן למצוא לעיתים ג'ינג'ים.[10] בעלי שיער ג'ינג'י ניתן למצוא באחוזים נמוכים גם בישראל, בעיקר בקרב יהודים אשכנזים.
סקוטלנד היא המדינה בעלת אחוז הג'ינג'ים הגבוה בעולם. 13% מאוכלוסיית סקוטלנד הם ג'ינג'ים וכ-40% נושאים את הגן הרציסיבי האחראי לג'ינג'יוּת.[11] באירלנד השיעור השני בגודלו של ג'ינג'ים, כ-10% מהאוכלוסייה האירית היא בעלת שיער ג'ינג'י או בלונדיני-דובדבני.[12] סבורים שבערך 35% מהאוכלוסייה באירלנד נושאת את הגן לג'ינג'יוּת. בוויילס שיער ג'ינג'י נמצא בשיעור של עד כ-10%.[13] באנגליה, במחוז קורנוול וליד הגבול עם סקוטלנד, יש שיעורים משמעותיים של ג'ינג'ים.
בארצות הברית, ההערכה היא שבין 2% עד 6% הם בעלי שיער ג'ינג'י.[1] מכך נובע שבארצות הברית נמצאת אוכלוסיית הג'ינג'ים הגדולה בעולם, בין 6 ל-18 מיליון איש, לעומת כ-650 אלף בסקוטלנד וכ-420 אלף באירלנד. באסיה ניתן למצוא שיער בגוונים כהים יותר של כתום-אדמדם, ולעיתים אף באוכלוסיות צפון הודו, איראן ופקיסטן ובמופעים נדירים בכל הדרך ליפן, ודרומה עד דרום האוקיינוס השקט (בעיקר במלנזיה). לעיתים, אם כי נדירות הרבה יותר, נמצאים ג'ינג'ים גם בדרום-מזרח אסיה. ניתן למצוא גם ג'ינג'ים ממוצא איראני, בעיקר בין הפשטונים.[14]
שיער ג'ינג'י היה מוכר מאז תקופה עתיקה כקיים בקרב בני ישראל בכלל והיהודים בפרט. מבין העדות היהודיות, השיער הג'ינג'י מופיע באחוז מסוים בקרב אשכנזים, ובאחוז נמוך בהרבה אצל יוצאי קהילות מזרח וספרד (יהודי בבל ותימן). השיער הג'ינג'י קיים גם בקרב השומרונים,[15] ואף באחוזים גבוהים יותר מאשר אצל היהודים.
בשנת 2014 נערך בישראל כנס הג'ינג'ים הראשון בקיבוץ גזר, יוזמה של עופרי משה, ילדה ג'ינג'ית בת 9.5, ואליו הגיעו כמאתיים איש. בין המשתתפים היו אמנם אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, אבל לא היו כלל משתתפים ערבים.[16]
הפיגמנט פאומלנין (pheomelanin) מעניק לשיער ג'ינג'י את הצבע הייחודי לו. בשיער ג'ינג'י יש הרבה יותר פאומלנין מאשר בשערות בצבע אחר, ויש בו הרבה פחות מהפיגמנט הכהה אומלנין (eumelanin). בשיער ערמוני (חום-אדמדם) יש כמות רבה של פאומלנין ושל אומלנין.
הגנטיקה של שיער ג'ינג'י, שהתגלתה ב-1997, קשורה לקולטן מלנוקורטין-1, שנמצא בכרומוזום 16. שיער ג'ינג'י מקושר בדרך כלל עם עור בהיר, וגם מקושר עם רגישות לקרינת UV. הגן הרציסיבי MC1R, שמעניק לאנשים שיער ג'ינג'י ועור בהיר, מקושר גם עם נמשים, על אף שישנם ג'ינג'ים רבים ללא נמשים. ל-80% מהג'ינג'ים יש וריאנט של הגן MC1R,[17] והשכיחות של האללים היא הגבוהה ביותר בסקוטלנד ואירלנד. האללים שמקודדים שיער ג'ינג'י נמצאים קרוב לאלו שמשפיעים על צבע העור, לכן נראה שהביטוי הפנוטיפי לעור בהיר ושיער ג'ינג'י קשורים זה בזה.
הגנטיקה של שיער ג'ינג'י נחשפת בימים אלה[דרושה הבהרה], ביחד עם הקשר בין שיער ג'ינג'י ומלנומה, פגמי עור ותגובות שונות לאלחוש. ישנן ראיות על קשר גנטי בין צבע עיניים עם צבעי שיער אחרים, כגון שיער חום, אף על פי ש-MC1R לא קשור לצבע עיניים. התורשה של שיער ג'ינג'י היא קרובה למה שחוקרי הגנטיקה מתארים כהורשה אוטוזומית רצסיבית. משמעות הדבר שהורים של ג'ינג'ים יכולים לשאת את הגן של שיער ג'ינג'י, מבלי להיות ג'ינג'ים בעצמם.
ישנן ראיות ששיער ג'ינג'י יכול להיות דוגמה לדומיננטיות חלקית. זאת אומרת שאם רק העתק אחד של האלל של שיער ג'ינג'י נמצא, שיער ג'ינג'י יכול להתערבב עם צבעי שיער אחרים, דבר המתבטא בגוונים שונים של שיער ג'ינג'י (כולל ג'ינג'י-בלונדיני וערמוני - ג'ינג'י-חום).
מדענים הראו שהאללים Arg151Cys, Arg160Trp, Asp294His, ו-Arg142His על MC1R הם רצסיביים עבור הפנוטיפ של שיער ג'ינג'י.[18]
גם הגן HCL2 (הידוע גם כ-RHC או RHA) בכרומוזום 4 קשור כנראה לשיער ג'ינג'י.[19][20]
שיער ג'ינג'י הוא צבע השיער הטבעי הנדיר ביותר בבני אדם. עור בהיר, המקושר עם שיער ג'ינג'י. מחקרים של בודמר וקאוואלי-ספורצה (1976) העלו את ההשערה שפיגמנטיה של עור בהיר מונעת רככת בקווי רוחב קרים יותר, מעודדת רמות יותר גבוהות של ייצור ויטמין D ומאפשרת לאדם לשמור על הטמפרטורה בצורה יותר טובה מאשר בעלי עור כהה.[21]
הארדינג ועמיתיו (2000) העלו את ההשערה ששיער ג'ינג'י הוא לא תוצאה של סלקציה חיובית, אלא מתרחש עקב חוסר סלקציה שלילית. באפריקה, לדוגמה, שיער ג'ינג'י עומד לסלקציה שלילית מאחר שקרינת השמש החזקה תפגע בבעלי עור בהיר ועדין. לעומת זאת, בצפון אירופה קרינת השמש חלשה יותר, ולכן ג'ינג'ים נהיים נפוצים יותר באמצעות סחף גנטי.[18]
הערכות לגבי מועד ההפצה הראשונית של הגנים האחראים לשיער ג'ינג'י מצביעות על תקופות שחלו לפני 20,000-100,000 שנה.[22][23] תיארוך זה מתאים למועד הגירתו של המין האנושי המודרני הומו ספיינס מאפריקה לאזורים צפוניים יותר. בדנ"א שהופק מעצמות של לפחות שני ניאנדרטלים, האחד מספרד המתוארך לתקופה של 43 אלף שנה לפני זמננו והשני מאיטליה המתוארך לתקופה של 50 אלף שנה לפני זמננו, נמצאה מוטציה בגן MC1R. לכן מקובל לשער היום שחלק מהניאנדרטלים היו אדומי שיער, והם מצוירים כג'ינג'ים בכמה מן השחזורים האמנותיים מן השנים האחרונות. עם זאת המוטציה של הניאנדרטלים שונה מן המוטציה האנושית, כיוון שהיא התרחשה כתוצאה מהחלפת נוקלאוטידים אחרים באותו גן. מכאן נראה שהיא התרחשה והתפשטה באופן נפרד אצל שני מיני האדם.
לעיתים, שיער ג'ינג'י מתכהה עם ההתבגרות, נהפך לחום כהה ומאבד מחיותו. תופעה זו הובילה לייחוס שיער ג'ינג'י עם הצעירות. במקביל, לפעמים שיער ג'ינג'י מתבהר עם ההזדקנות, נהפך לבלונד בהיר ומאבד מחיותו. לרוב השיער נשאר עם ברק זהוב, והוא לא מלבין לגמרי עד גיל מאוחר יותר לעומת אנשים שנולדו עם צבע שיער אחר.
אין ראיות התומכות באמונה שג'ינג'ים מועדים יותר לדימום או לסיבוכי דימום, מאשר לא-ג'ינג'ים.[24][25] למרות זאת, מחקר אחד מצא שג'ינג'ים דיווחו על שיעורים יותר גדולים של חבלות.[25]
אצל ג'ינג'ים, התאים שמפיקים צבעני עור ושיער הם בעלי MC1R המתפקד בצורה לקויה. חוקרים גילו שתפקוד לקוי זה גורם להפרשה מוגברת של ההורמון שמגרה את התאים ההיסטונליים האלה, אך גם מגרה קולטן במוח הקשור לרגישות לכאב.[26][27]
שני מחקרים הראו שלג'ינג'ים יש רגישות משתנה לכאב בהשוואה ללא-ג'ינג'ים, אך הרגישות משתנה בכיוון התגובה. מחקר אחד מצא שג'ינג'ים רגישים יותר לכאב הקשור בחום (מחסור טבעי בוויטמין K אשם בכך)[28] בעוד שמחקר אחר מצא שג'ינג'ים פחות רגישים לכאב מגירויים חשמליים. עוד גילו, שעכברים מוטנטים עם פרווה ג'ינג'ית עם חלבון MC1R בעל תפקוד לקוי, פחות רגישים לכאב ממגוון גורמים.[29]
חוקרים גילו שג'ינג'ים דורשים כמות גדולה יותר של הרדמה/אלחוש, אך מחקר אחר הראה שנשים ג'ינג'יות טבעיות בעלות שיער ג'ינג'י דורשות פחות ממשכך הכאבים פנטאזוצין מאשר נשים בעלות שיער בצבע אחר או גברים בעלי צבע שיער כלשהו. מחקר הראה[30] שלנשים ג'ינג'יות יש תגובה אלחושית (תגובה שגורמת לקיהיון חושים) גדולה יותר עבור אלחוש בפנטאזוצין מאשר לגברים. מחקר המשך שנערך בידי אותה קבוצה מצא שג'ינג'ים, הן נשים והן גברים והן עכברים מוטנטים, היו בעלי תגובה אלחושית גדולה יותר למורפין-6-גלוקורונייד.[29]
מלנין בעור עוזר לגוף לעמוד בפני קרינת UV באמצעות שיזוף אך בהירי עור ג'ינג'ים חסרים את הרמה הדרושה של מלנין למנוע כווית שמש. מחקרים הראו שהתוצא של אללים של שיער ג'ינג'י בחלבון MC1R מתבטא בנמשים וביכולת פחותה להשתזף.[31] מחקרים מצאו שאירופאים, שהם הטרוזיגוטיים לשיער ג'ינג'י, מראים יותר רגישות לקרינה אולטרא-סגולה (UV).[32] הקשרים בין שיער ג'ינג'י לרגישות לקרינת UV נמצאים במוקד העניין של חוקרי מלנומה רבים. אור השמש יכול להיות טוב ורע לבריאותו של אדם, והאללים השונים על MC1R מייצגים אדפטציות אלה. מחקרים הראו שבני אדם עם עור בהיר מועדים יותר למגוון מחלות של סרטן עור כמו מלנומה, קרצינומה של תאי בסיס (basal cell carcinoma) וקרצינומת תאי קשקש (squamous cell carcinoma).[33][34]
רוב מקרי הג'ינג'יות נגרמים על ידי הגן MC1R והם לא פתולוגיים. למרות זאת, במקרים מסיומים ג'ינג'יות יכולה להיות קשורה עם מחלה או הפרעה גנטית:
בתרבויות השונות היחס לג'ינג'ים נע בין הערצה, גבורה, פחד ושעשוע.
בשנת 1995 הוקרנה בערוץ הראשון סדרת הטלוויזיה ג'ינג'י, בת 14 פרקים המבוססת על סדרת הספרים ג'ינג'י המצליחה מאת גלילה רון־פדר-עמית. ב-2015 חזרה הסדרה בעונה חדשה, ב-yes.
בין השנים 1998–1999 שודרה בערוץ 2 סדרת הטלוויזיה זבנג!, על בסיס סדרת הקומיקס זבנג! של המאייר אורי פינק. אחת מדמויות הסדרה היא רונן שגיב, הידוע בכינויו "ג'ינג'י", בשל שיערו הג'ינג'י.
סטריאוטיפ נפוץ על ג'ינג'ים הוא שהם בעלי מזג חם. בספר "האסופית: אן מהחווה הירוקה", נאמר על הגיבורה הג'ינג'ית אן שרלי ש"המזג שלה מתאים לשיערה". בספר "התפסן בשדה השיפון" מעיר הולדן קולפילד ש"אנשים עם שיער ג'ינג'י אמורים להתרגז בקלות רבה, אבל אלי [אחיו המת] לעולם לא התרגז, והוא היה מאוד ג'ינג'י." פזמון ישראלי שהיה פופולרי בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 קיבע בתודעה את הביטוי: "כי ג'ינג'י זה אופי וג'ינג'י זה טבע, על ראש הג'ינג'י בוער הצבע". בשלבים המוקדמים של הרפואה המודרנית, שיער ג'ינג'י נחשב לסימן של עודף במרה האדומה.[37] בשיטת הרפואה ההודית איורוודה, ג'ינג'ים נחשבים כבעלי סיכוי רב להיות חמי מזג, בגלל עודף במרת ה-Pitta (הקשורה ליסוד האש).
בקרב הכדורגלנים, פול סקולס הג'ינג'י ידוע במזגו החם ומשחקו מלא המרץ וזכה לכינוי "Ginger Ninja" ואילו הכדורגלן הג'ינג'י ג'ון הארטסון נתן ביטוי למזגו החם כאשר בעט בלסתו של אייל ברקוביץ' אחרי שזה דחף אותו וקילל.
עוד אמונה בקשר לג'ינג'ים היא שהם סקסיים מאוד, מלאי תשוקה ולוהטים מבחינה מינית. לדוגמה, ג'ונתן סוויפט כתב סאטירה על סטריאוטיפים של ג'ינג'ים ב"מסעי גוליבר" בחלק "מסע לארצם של ה-Houyhnhnm" בו הוא כותב: "נצפה שג'ינג'ים משני המינים הם יותר שטופי זימה ויותר שובבים מהשאר, אותם הם משיגים בכוח ופעילות." סוויפט ממשיך וכותב "לא היה צבע שיערו של פרא זה אדום (דבר שהיה תירוץ לתיאבון קצת לא רגיל) אלא שחור כמו הסלו (Sloe)." בסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט?" מצוירת ג'סיקה ראביט, אהובתו של רוג'ר, כאשה ג'ינג'ית יפהפייה ומפתה. בסדרת הקומיקס "זבנג!" של אורי פינק מתוארת דמותו של רונן שגיב הג'ינג'י כדמות שטופת זימה ותחמנית אך מאוד לא מושכת.
בזמנים המודרניים שיער ג'ינג'י הוא מושא לטרנדים אופנתיים; בין הידוענים האדמוניים הבולטים ניתן למנות את ריטה הייוורת', מולי רינגוולד, ג'יין אשר, ג'ינג'ר בייקר, ניקול קידמן, אלישיה ויט, שירלי מנסון, טורי איימוס, ג'וליאן מור, ג'רי האליוול, אד שירן, קונאן או'בריין וקתרין הפבורן. בנוסף, ניתן למנות גם את האישיויות הצעירות הללו מהוליווד: סת' גרין, איימי אדמס, לורה פריפון, רופרט גרינט, דונל גליסון, ג'יין לוי, דמיאן לואיס, ואיילה פישר.
אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, הייתה ג'ינג'ית, ובתקופתה שיער אדמוני היה באופנה. בימינו הנסיך הארי, בן משפחת המלוכה הבריטית, ודונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית לשעבר - שניהם גברים עם שיער אדמוני, או לפחות היה זה כך בצעירותם. נשיאי ארצות הברית אדמוניים נוספים היו ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, קלווין קולידג', אנדרו ג'קסון, מרטין ואן ביורן ודווייט אייזנהאואר. בין הג'ינג'ים הבולטים ניתן לציין גם את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת אוסטרליה ג'וליה גילארד, ושליט צרפת נפוליאון בונפרטה.
אמנים רבים עסקו בשיער ג'ינג'י. הצבע "טיציאן" קרוי על שם הצייר טיציאן, שלעיתים קרובות צייר נשים עם שיער ג'ינג'י. הציור המפורסם של אמן הרנסאנס המוקדם סנדרו בוטיצ'לי "הולדת ונוס" מתאר את אלת האהבה והיופי ונוס כג'ינג'ית. עוד אמנים הידועים בציורי ג'ינג'יות הם הפרה-רפאליטים אדמונד בלייר לייטון, אמדאו מודיליאני[38] וגוסטב קלימט.[39] הסופר מארק טוויין גם הוא היה אדמוני.
במאה ה-19 ציירים רבים תיארו דמויות של אצילות, גבירות עדינות, מלכות, עלמות במצוקה ומפתות כנשים ג'ינג'יות יפות בעלות שיער ארוך, אדמוני וגולש. לדוגמה: "אקולייד" מאת אדמונד בלייר לייטון, "מפתות ג'ינג'יות" מאת סר פרנק דיקסי וג'ון ויליאם ואטרהאוס, "אבירות" ו"עלמה ג'ינג'ית במצוקה" מאת סר פרנק דיקסי, "ציור של ליידי גודייבה", מאת ג'ון קולייר ו"ציור של הלנה" מאת אוולין דה מורגן.[40]
לפי סקר שערכה חברת הקוסמטיקה "קליירול", נשים ג'ינג'יות רואות את עצמן כחסרות פחד ומבינות עניין.[1] תכונות אלה נראות לעיתים קרובות בדמויות ג'ינג'יות בדיוניות כגון ננסי דרו, אן שרלי בספר "אן מאבונלי", בקי שארפ בספר "יריד ההבלים" וג'יני ויזלי. בקומיקס ומדע בדיוני, דמויות נשים עם שיער ג'ינג'י או אדום (ולעיתים קרובות עם צבע עיניים ירוק) מתוארות כחזקות ובעלי אישיות לוהטת. דוגמאות כוללות את הדמויות מרי ג'יין ווטסון (אשתו של ספיידרמן), ג'ין גריי (אקס מן), פויזן אייבי (אקו-טרוריסטית מ"באטמן"), באטגירל (ברברה גורדון), מארה ג'ייד סקייווקר (היקום המורחב של מלחמת הכוכבים), הנסיכה פיונה ("שרק"), לויס גריפין ("איש משפחה") ולילי פוטר (אימו של הארי פוטר).
בזרם התרבותי הגותי של המאה ה-20 והמאה ה-21 צבע שיער ג'ינג'י נחשב לרצוי (יחד עם שיער עורבני שחור המזוהה כצבע הסטריאוטיפי של הגותים), וזאת בשל ההילה הדרמטית והרומנטית שהוא משרה, הבולטות שלו, ההתאמה לצבע השפתיים והאיפור והשילוביות עם הצבעים השחור והלבן. גותיות לא מעטות שצבע שערן בהיר צובעות את שערן לאדום ומספר זמרות מטאל גותי (כמו סימונה סימונס, פלור יאנסן ואנקה ון ג'רסברגן) ידועות בשיערן הג'ינג'י-האדמוני. מלבד צבע השיער, העור הבהיר, שבדרך כלל מאפיין ג'ינג'ים, גם הוא תכונה רצויה במראה הגותי.
הסופר האמריקני מארק טוויין כתב: "בזמן ששאר המינים מוצאם מקופים, ג'ינג'ים מוצאים מחתולים."[41] ברוס ספרינגסטין שיבח את אשתו בשיר "Red-Headed Woman" בזמן ש-The Zutons התגעגעו לשיער הג'ינג'י של החברה לשעבר בשירם "Valerie".
כמו כן לפי המסורת למייסד האסלאם מוחמד היה זקן ג'ינג'י (לפי מסורות אחרות הוא ומאמיניו נהגו לצבוע את זקנם לכתום). זו הסיבה שיש מאמינים מוסלמים שצובעים את זקנם בחינה כתומה, כמו פעיל החמאס, מוחמד אבו טיר. במספר ארצות כמו הודו, איראן ופקיסטן נפוץ השימוש בחינה כדי לצבוע את שיער הראש בצבע אדום בהיר.[42]
בימי הביניים, בדרום ומרכז אירופה, אדום היה הצבע של השטן ועל ג'ינג'ים נאמר שהם נהרו בזמן התקופה האסורה של הווסת אצל אישה. שיער ג'ינג'י נחשב לסימן של תשוקה מינית חייתית וניוון מוסרי. פרא אדם ג'ינג'י מתואר במשל של האחים גרים (Der Eisenhans) כרוח יער הברזל. תאופילוס פרסביסטר (Theophilus Presbyter) מתאר כיצד דמם של ג'ינג'ים צעירים הכרחי כדי ליצור זהב מנחושת, בתערובת עם אפר של בסיליסק.[43]
לפי מונטאג סאמרס, שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות נחשבו במזרח ודרום אירופה לסימן למכשפה, אדם-זאב או ערפד החל מימי הביניים. הספר "Vampire Chronicles" של אן רייס מזכיר הרבה ג'ינג'ים, כולל זוג תאומים ערפדים-מכשפות Maharet ו-Mekare בסיפור "מלכת הארורים" (Queen of the Damned), שלטון מהרט חסר הניסיון ב"דם וזהב", אחיה חסר הניסיון ופעם בין תמותה ג'סי ריבס (גם הוזכר ב"מלכת הארורים"), מונה מייפייר ב"חוות בלקווד" וארמנד, המתואר כבעל שיער ערמוני ב"ריאיון עם הערפד". ב"דרקולה", צייד הערפדים אברהם ואן הלסינג מתואר כבעל שיער ג'ינג'י ועיניים כחולות.
בבריטניה המודרנית, למרות היותה המקום עם השיעור הגדול ביותר של ג'ינג'ים, המילה "ginger" המבוטאת /gɪ.ŋə(ɹ)/ בניגוד להגייה הסטנדרטית /'dʒɪn.dʒə(ɹ)/) היא כינוי גנאי לאנשים בעלי שיער ג'ינג'י, שממנו נגזרו מספר מונחים: המונח "ג'ינג'רפוביה" שפירושו פחד מג'ינג'ים[2] והמונח "ג'ינג'ריזם" שפירושו גזענות, הפליה ודעות קדומות כנגד ג'ינג'ים.[3] אף על פי שמונחים אלה נמצאים בשימוש התקשורת הבריטית הוועדה הבריטית לשוויון בין-גזעי לא מכירה בג'ינג'ריזם כסוג של גזענות ולא מנטרת מקרי הפליה ופשעי שנאה כנגד ג'ינג'ים.[3] אין זה אומר שאין פשעי שנאה נגד ג'ינג'ים: אישה בריטית זכתה בפיצויים אחרי שהוטרדה מינית ועברה התעללות עקב שיערה הג'ינג'י, משפחה בניוקאסל נאלצה לעבור דירה פעמיים אחרי שסבלה מפשעי שנאה בשל שיערם הג'ינג'י[44] וב-2003 צעיר בן 20 נדקר בגב בשל "היותו ג'ינג'י".[45] ג'ינג'ים לעיתים נקראים "ראשי גזר". לפני מספר שנים פורסם כי בנק הזרע בדנמרק, הנחשב לבנק הזרע הגדול בעולם דוחה תורמי זרע ג'ינג'ים, עקב ביקוש מועט לזרע שלהם.[46]אם כי הדבר לא נובע בהכרח מגזענות כלפי ג'ינג'ים, ייתכן בהחלט שרצונם הטבעי של הורים שהילדים שנולדו להם מתרומת זרע יהיו דומים להם ככל האפשר יחד עם העובדה שמספר מועט מהאנשים הם ג'ינג'ים מביא לביקוש המועט.
הדעות הקדומות כנגד ג'ינג'ים זכו לסאטירה במספר סדרות טלוויזיה. הקומיקאית הבריטית קתרין טייט הופיעה כדמות ג'ינג'ית בפיילוט לסדרתה "The Catherine Tate Show". בסדרה, הדמות הבדיונית סנדרה קמפ נאלצה לחפש נחמה במקלט לג'ינג'ים שנודו מהחברה. הקומדיה הבריטית "Bo' Selecta!" הציגה סרט מוקומנטרי שעירב קריקטורה של מיק האקנל, הזמר הג'ינג'י של להקת סימפלי רד, שהנחה תוכנית ובה ידוענים (שגילמו את עצמם) צבעו את שיערם לאדום ועברו יום בחיים יומיומיים בהם הם הועלבו על ידי אנשים שונים. המוזיקאית הבריטית ממוצא טמילי, M.I.A., הוציאה בשנת 2010 קליפ לשירה Born Free, שמתאר עולם דיסטופי בו ג'ינג'ים נרדפים על ידי כוחות המשטר, נלקחים מבתיהם ומרוכזים במחנות ריכוז, כאנלוגיה לרדיפה אחרי מיעוטים שונים בעולם כיום.
השימוש המזלזל במילת הגנאי "Ginger", והאפליה הקשורה, שימשו כדי להמחיש נקודה בקשר לגזענות ודעות קדומות, בפרק "Ginger Kids (אנ')" בסדרה סאות' פארק.
סרטים ותוכניות טלוויזיה רבים מתארים את בריוני בית הספר כג'ינג'ים, בהתבסס על הסטריאוטיפים שג'ינג'ים הם בעלי מזג חם יותר וכך מאפשרים לצופים לזהות את הבריון מהר יותר בגלל צבע השיער שלו; דוגמה לכך היא משפחת או'דויל בסרט "בילי מדיסון". מצד שני, ילדים בעלי שיער ג'ינג'י הם לעיתים קרובות המטרות של בריונים. נראה שהתעללות בג'ינג'ים מכוונת יותר כנגד גברים וילדים מאשר ילדות ונשים, ושהעניין גדול יותר בבריטניה מאשר במדינות אחרות, כמו בארצות הברית.
במלזיה וסינגפור, הביטוי המשפיל "אנג מו" שפירושו "שיער אדום" הוא סלנג לתיאור אדם ממוצא אירופאי, לא משנה מה צבע שערו.
פירושים מסוימים של התנ"ך מפרשים את הביטוי "אדמוני" כשער אדום. המילה מופיעה פעמיים בתנ"ך: ”וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו” (בראשית כה', כה') ו ”וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי; וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא.” (מדובר על דוד המלך, שמואל א' טז', יב'). בכמה מקומות נוספים נאמר על עשו שהוא "אדום". המקרא אינו מציין שהשניים היו אדומי שער אך מפרש התנ"ך אליה שמואל הרטום מפרש מילה זו "עורו, או שערותיו, היו מצבע אדום".
ייצוגים אמנותיים ראשוניים של מריה מגדלנה בדרך כלל מתארים אותה כבעלת שיער ג'ינג'י ארוך ושופע, אף על פי שתיאור צבע שיערה מעולם לא אוזכר בברית החדשה וייתכן שמקור התיאור הוא בפיגמנט שירד באיכותו בציור עתיק. מסורת זו משמשת כאמצעי לקידום העלילה בספר "צופן דה וינצ'י". ת'ור, אל הרעם במיתולוגיה הנורדית, תואר בדרך כלל כבעל שיער ג'ינג'י. המצרים העתיקים ייחסו הן בני אדם ג'ינג'ים והן בעלי חיים ג'ינג'ים לאל סת, וחשבו אותם למועדפים על ידי האל החזק וחם המזג. מספר פרעונים המקושרים לסת מתוארים כבעלי שיער ג'ינג'י, ובהם רעמסס הגדול.
ישנה מסורת בקרב אסטרולוגים שהכוכב מאדים סביר יותר לזרוח מעל האופק המזרחי בזמן לידתו של אדם ג'ינג'י.[47]
השיר הידוע בספרות הילדים העברית, המתאר את הילד הג'ינג'י, הוא "ג'ינג'י" מאת מרים ילן שטקליס, המופיע בקובץ "בחלומי". בשיר זה מתאר הילד ששערותיו אדמוניות, כיצד הילדים האחרים רודפים אחריו וקוראים לו "ג'ינג'י" אך אמו מנחמת אותו "ראש זהב לילדי". השיר ממשיך ומספר כי אליהו הנביא לוקח את הילד אל המרום, שם יושב דוד המלך על כס מלכותו, ואף הוא ג'ינג'י - "ויאמר המלך דוד: גש אלי קטנטוני / פתי שלי, / וראה - גם אני - ג'ינג'י".
התייחסות דומה לזו מופיעה בספרו של ז'יל רנר "פרנסואה ראש גזר" (Poil de Carotte), שנכתב בצרפת בשנת 1894 ומתאר ילדות קשה, חסרת רחמים וחסרת אהבה, של ילד המתואר רק כ"ראש גזר", שבניגוד לג'ינג'י של מרים ילן שטקליס, אינו זוכה להגנתה ולנחמתה של משפחתו. הספר נחשב לקלאסיקה בתחומו, עובד למחזה שהועלה על במות רבות, ולסרט בבימויו של ז'אן רנואר שהוצג לראשונה בשנת 1932.
אפרים קישון הכניס לשפת הדיבור את המונח "הג'ינג'י עם המפתח", המופיע בפיליטונים שכתב. המונח מתאר את המקרה הידוע והיום יומי, שבו דווקא האדם שאנו צריכים להשלמתה של פעולה מורכבת (הוא הג'ינג'י עם המפתח) אינו בנמצא, על אף שכולם תלויים בו.
בסדרה "זבנג" של אורי פינק, שהתפרסמה מדי שבוע ב"מעריב לנוער" הייתה דמות של מתבגר בשם ג'ינג'י (שמו האמיתי היה רונן), ג'ינג'י הופיע כדמות של תחמן ורודף בנות.
שירו של טום ווייטס "Christmas card from a hooker in Minneapolis" שתורגם על ידי יהונתן גפן כ"גלוית שנה טובה משוש המתאבדת" כולל פנייה אל אהוב בשם "צ'ארלי". בתרגומו של גפן, הפך צ'ארלי ל"ג'ינג'י", במילות הפתיחה של השיר - "היי, ג'ינג'י, אני בהריון...".
הסיפור "ליגת אדומי-הראש" (1891, "The Red-Headed League" תורגם לעברית בשם "אגודת אדומי השער") מעלילות הבלש שרלוק הולמס, היה אחד האהובים על כותבו, סר ארתור קונאן דויל, וכולל תת-עלילה המסתובבת סביב פסאודו-חברה המוגבלת רק לג'ינג'ים. ב-1840 מחזה קומי בשם "Der Talisman" מאת יוהאן נסטרוי עוסק בדעות קדומות כנגד ג'ינג'ים.
בספר "Still Life with Woodpecker" מאת טים רובינס, ג'ינג'ים מתוארים כילדי הרוח, המעוותים בידי השמש ומכורים לסקס ולסוכר. באופן דומה, ב"טרילוגיית ההארה!" ג'ינג'ים בעלי עיניים ירוקות מתוארים כחביבי השטן.
מספר ספרי ילדים מתארים דמויות ג'ינג'יות, לרבות בילבי בת-גרב, אנני היתומה הקטנה. בספרי "הארי פוטר" כל משפחת ויזלי הם בעלי שיער ג'ינג'י וחלקם בעלי התנהגות סטריאוטיפית לג'ינג'ים: פרד וגורג' הם התאומים השובבים, ג'יני ויזלי מתגלה כקוסמת אמיצה ויצירתית ואילו מולי ויזלי היא אם דאגנית, לבבית וחמת מזג. גם אלבוס דמבלדור ולילי פוטר היו ג'ינג'ים. הסופרת ומחברת "הארי פוטר" ג'יי קיי רולינג הצהירה שהיא מחבבת ג'ינג'ים, למרות היחס המפלה שלטענתה הם זוכים לו בבריטניה.[48]
דמויות רבות בספריו של רוברט היינליין הם ג'ינג'ים, בהשראת אשתו הג'ינג'ית, וירג'יניה.[49]
פרווה או רעמה אדמונית ניתן למצוא גם בעולם החי. גוון זה נפוץ בקרב יונקים, כגון אריות, טיגריסים, סוסים, איילים, סנאים, בקר, קופים ושועלים, ואף אצל חיות מחמד, כמו חתולים וכלבים.
דונלד טראמפ, ג'ורג' וושינגטון, אנטוניו ויוואלדי, וינסנט ואן גוך, ליב אולמן, מארק טוויין, מרגרט תאצ'ר, אלינור טומלינסון, מלקולם אקס, טילדה סווינטון, סיסי ספייסק, אד שירן, אמה סטון, ג'ורג' ברנרד שו, סוזן סרנדון, עזרא פאונד, קונאן או'בריאן, וילי נלסון, צ'אק נוריס, ג'יימה מייס, קייט מארה, ניקול קידמן, הנסיך הארי, רון הווארד, לילי קול, סימונה סימונס, שרה פרגוסון.
יצחק רבין, יהודה גליק, סופי צדקה, סתיו שפיר, יובל שרף, עידית נוידרפר, נטע רוט, רביב כנר, ציפי שביט, אורי שביט, שמעון פרנס, שמעון אדף, אליעד שרגא, אסתי זקהיים, לילך גליקסמן, שלמה גולדברג, רועי סדן, גלעד אבנת, אודיה קורן, נועה הר ציון, רוי מילר.
(באנגלית) (באנגלית)
| צבעי שיער | |
|---|---|
|
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
