Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
בובי פוסי עם ויוויקה לינדפורס במחזמר "פאל ג'ואי", 1963 | |
לידה |
23 ביוני 1927 שיקגו, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
23 בספטמבר 1987 (בגיל 60) בית החולים האוניברסיטאי ג'ורג' וושינגטון, ארצות הברית |
מקום קבורה | Quogue |
שם לידה | Robert Louis Fosse |
סוגה מועדפת | מחזמר |
מדינה | ארצות הברית |
תקופת הפעילות | מ-1947 |
מקום לימודים | תיכון אמונדסן |
בן או בת זוג |
|
צאצאים | Nicole Fosse |
פרסים והוקרה |
|
פרופיל ב-IMDb | |
רוברט לואיס "בוב" פוסי (באנגלית: Bob Fosse; 23 ביוני 1927 – 23 בספטמבר 1987) היה שחקן, רקדן, כוריאוגרף, במאי תיאטרון וקולנוע, מחזאי ותסריטאי אמריקאי. הוא יצר שורה של מחזות זמר מצליחים ("צ'ריטי המתוקה", "שיקגו", "פיפין" ועוד), זכה באופן חסר תקדים בשמונה פרסי טוני וכן בפרס האוסקר על בימוי הסרט "קברט", והיה מועמד ארבע פעמים נוספות לפרס.
פוסי נולד בשיקגו, אילינוי, השני הצעיר מבין שישה אחים. הוא התחבר עם רקדן צעיר בשם צ'ארלס גראס והחל בשיתוף פעולה איתו בשם "האחים ריף", במעבר בין תיאטראות שונים בסביבות שיקגו. לאחר שגויס לצבא השתתף פוסי במופע "מצב קשה", שסייר בבסיסים הצבאיים ובבסיסים הימיים באוקיינוס השקט. הוא עבר לניו יורק בשאיפה להיות "פרד אסטר החדש". הופעתו עם אשתו הראשונה, הרקדנית מרי אן נילס (1923–1987), ב"קרא לי מיסטר" לכדה את תשומת לבם של דין מרטין וג'רי לואיס. פוסי ונילס היו שחקנים קבועים בתוכנית הרדיו "מצעד הלהיטים" במהלך עונת 1950–1951, ובאותו זמן מרטין ולואיס צפו בהם מופיעים במלון בניו יורק וסידרו להם הופעה בתוכנית הטלוויזיה "שעת הקומדיה של קולגייט". פוסי חתם על חוזה עם MGM ב-1953. הופעות המסך המוקדמות שלו כללו את הסרטים "הרומנים של דובי גיליס", "תן מנוחה לילדה" ו"נשקיני קייט". פוסי אף חיבר את הכוריאוגרפיה בקטע קצר ב"נשקני קייט", ותפס בכך את תשומת לבם של המפיקים בברודוויי[1][2].
למרות שקריירת המשחק שלו בסרטי הקולנוע קרטעה, פוסי לא היה מעוניין לעבור מהוליווד לתיאטרון. ב-1954 עשה לבסוף את הצעד ויצר את הכוריאוגרפיה למחזמר הראשון שלו, "משחק הפיג'מות" ולאחריו גם ל"לעזאזל, יאנקיז", שניהם של המחזאי-במאי ג'ורג' אבוט. בעבודתו על "לעזאזל יאנקיז" הוא פגש את הכוכבת הג'ינג'ית העולה גווין ורדון, איתה התחתן ב-1960. על מופע זה זכתה ורדון בפרס הטוני הראשון שלה לשחקנית הטובה ביותר. בשנת 1957 יצר פוסי כוריאוגרפיה למחזמר "נערה חדשה בעיר", גם הוא בבימויו של אבוט, וורדון זכתה שוב בטוני. באותה שנה הוא גם יצר את הכוריאוגרפיה לגרסה הקולנועית של "משחקי הפיג'מה" בכיכובה של דוריס דיי. ב-1960 שימש בפעם הראשונה כבמאי וכוריאוגרף של מחזמר בשם "ג'ינג'ית".
המחזמר "ג'ינג'ית" העניק לוורדון את הטוני השלישי שלה כשחקנית הטובה ביותר. המופע זכה גם בטוני למחזמר הטוב ביותר ופוסי לקח את הפרס על הכוריאוגרפיה הטובה ביותר. פוסי שיתף פעולה שוב עם ורדון כבמאי וכוריאוגרף ב"צ'ריטי המתוקה" וכן ב"שיקגו". הוא זכה בטוני על הבימוי הטוב ביותר של מחזמר ב-1973 עם "פיפין". פוסי זכור גם בביצוע שיר ומספר ריקודים בגרסה הקולנועית של "הנסיך הקטן"ב-1974.
פוסי היה כוריאוגרף חדשני ורשם הישגים רבים בחייו. ב"לעזאזל יאנקיז", הוא קיבל השראה מ"הכהן הגדול של ריקוד הג'אז התיאטרלי", ג'ק קול[3], וכן הושפע מג'רום רובינס. בבימוי ובכוריאוגרפיה של "ג'ינג'ית", הוא עשה שימוש באחד מסדרת ריקודי הבלט הראשונים בתוכנית על מנת להכיל חמישה סגנונות ריקוד שונים: מחול ג'אז, קאן-קאן, מחול צועני, מארש וסגנון המיוזיק הול האנגלי מהסוג הישן. הוא ניצל את הרעיון של סאבטקסט ונתן לרקדניו משהו לחשוב עליו במהלך הריקוד. הוא גם החל את המגמה של תאורה התורמת ליצירה ואשר מפנה את תשומת לבו של הקהל לדברים מסוימים.
סגנונו של פוסי כלל שימוש בהפיכת ברכיים, פנייה לצדדים, גלגול כתפיים, שימוש בכפפות ו"ידי ג'אז"[4]. עם פרד אסטר כמודל להשפעה, הוא השתמש באביזרים כגון כובעי מגבעת, מקלות הליכה וכיסאות. השימוש הרב בסימן המסחרי שלו, כובעים, הושפע, לדברי הביוגרף מרטין גוטפריד, מהתודעה העצמית שלו: "הקרחת שלו הייתה הסיבה שהוא חבש כובעים, והייתה ללא ספק הסיבה להשמת כובעים על הרקדנים שלו"[3]. חלק מהריקודים הפופולריים ביותר שלו כוללים את "Steam Heat" מ"משחק הפיג'מות" ו-"Big Spender" מ"צ'ריטי המתוקה". הסצנה "Rich Man's Frug" ב"צ'ריטי המתוקה" היא דוגמה נוספת לסגנון המיוחד שלו.
בסרטו "כל הג'אז הזה" הציג פוסי את שתי הנשים שינציחו את מורשתו, גווין ורדון ואן רינקינג. שתיהן תהיינה אחראיות לשמר את הכוריאוגרפיה הייחודית שלו בחייו ולאחר מותו. רינקינג שיחקה את התפקיד של רוקסי הארט בחידוש הניו יורקי המצליח של המחזמר "שיקגו" ב-1996. היא יצרה כוריאוגרפיה "בסגנון בוב פוסי" להפקה הזאת, שרצה שנים רבות בברודוויי. ב-1999, ורדון שימשה כיועצת אמנותית למופע רביו חסר עלילה שנקרא "פוסי" שנועד להציג דוגמאות של "כוריאוגרפיית פוסי קלאסית". המופע זכה בפרס הטוני למחזמר הטוב ביותר. במובנים רבים אחראי פוסי באופן עקיף, דרך הכוריאוגרפיה הייחודית שיצר, לקריירות של רקדנים רבים ברחבי העולם[5].
פוסי ביים חמישה סרטי קולנוע באורך מלא. הסרט הראשון שביים, "צ'ריטי המתוקה" מ-1969 בכיכובה של שירלי מקליין, הוא עיבוד של המחזמר בברודוויי, אותו צילם במנהטן. סרטו השני, "קברט" זכה בשמונה פרסי אוסקר, כולל פרס הבמאי הטוב ביותר לפוסי (הוא גבר על פרנסיס פורד קופולה עם "הסנדק"). הסרט צולם במקום התרחשות העלילה, ברלין, וזיכה גם את לייזה מינלי וג'ואל גריי באוסקר על תפקידיהם.
סרטו הבא, "לני" מ-1974, היה ביוגרפיה של הקומיקאי לני ברוס בכיכובו של דסטין הופמן. הסרט היה מועמד לאוסקר על הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר. בדיוק כשזכה באוסקר על "קברט", בטוני על "פיפין", ובאמי על בימוי מופע הטלוויזיה של לייזה מינלי, החל פוסי לסבול מבעיות בריאות ועבר ניתוח לב פתוח. ב-1979 כתב וביים סרט אוטוביוגרפי למחצה "כל הג'אז הזה", שהציג את החיים של כוריאוגרף-במאי רודף נשים ומכור לסמים הנמצא בין ניצחון לכישלון. "כל הג'אז הזה" זכה בארבעה פרסי אוסקר והביא את המועמדות לאוסקר השלישית שלו לבמאי הטוב ביותר. כמו כן, זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1980.
סרטו האחרון, "80 כוכבים" מ-1983 היה ביוגרפיה שנויה במחלוקת על נערת הפלייבוי והשחקנית דורותי סטרטן שנרצחה בידי בעלה. הסרט היה מועמד למספר פרסים והוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל ברלין.
הפקות במה
|
פילמוגרפיה
|