FAIR and interactive data graphics from a scientific knowledge graph

קיסוס מייק (באנגלית: Ivy Mike) היה שמו של הניסוי הראשון בהיסטוריה במתקן תרמו-גרעיני, אשר נערך ב-1 בנובמבר 1952. הניסוי נערך על ידי ארצות הברית באטול אנווטאק באיי מרשל שבמרכז האוקיינוס השקט. הניסוי הוכתר בהצלחה, ועוצמת ההתפוצצות שהושגה בו הייתה שקולה להתפוצצות של 10.4 מגאטון TNT.

המתקן התרמו-גרעיני שהופעל בניסוי היה גדול כבית, שקל כ-74 טון, ודמה יותר למפעל מאשר לכלי נשק. הוא תוכנן על ידי הפיזיקאי ריצ'רד גארווין (Richard Garwin) על פי מודל טלר-אולם שפיתחו אדוארד טלר ועמיתו סטניסלב אולם. המתכננים הגיעו למסקנה כי רק ניסוי בקנה מידה מלא יוכל להוכיח את יכולת פעולתו של המודל, ולכן הונחה גארווין להשתמש באומדנים שמרניים בעת בניית המתקן ולא לנסות למזער אותו לממדים שיאפשרו את הטסתו ככלי נשק במטוס.

לבו של המתקן היה גליל מתכת באורך של 6.19 מטר ובקוטר של 2.03 מטר, שכונה "הנקניקייה". היה זה מיכל מתכת בעל דפנות בעובי של 30-25 סנטימטרים. בחלקו העליון מוקמה פצצת ביקוע גרעיני סימן V, שהיוותה את השלב הראשון של המתקן. מתחתיה מוקם השלב השני: היה זה גוש אורניום טבעי חלול במשקל של כ-4.5 טון, עטוף ביריעות של עופרת ופוליאתילן. הוא הכיל במרכזו גליל חלול של פלוטוניום. זה היה מוקף במאות ליטרים של דאוטריום, שקורר לטמפרטורה נמוכה והיווה את הדלק של תהליך ההיתוך הגרעיני. חלקיו האחרים של המתקן (מלבד הנקניקייה) כללו את ציוד הקירור של הדאוטריום וצינורות להולכת קרינה אל מכשירי מדידה (ראו בהמשך) לשם מדידתה בתחילת תהליך הפעלת הפצצה, קודם שיושמדו הצינורות על ידי הפיצוץ.

המתקן הוצב על גבי האי הקטן אלוגלאב (Elugelab) בחלקו הצפוני של אטול אנווטאק, בתוך סככה מאלומיניום. סוללה באורך של 2.7 קילומטר נמשכה מזרחה מהאי דרך האיים הקטנים טייטר (Teiter), בוגאיריק (Bogairikk) ועד לאי בוגון (Bogon). על גבי הסוללה הוצב גליל של עץ לבוד, שהיה עטוף באלומיניום והכיל שקיקים של הליום. הצינור נועד להולכת קרני גמא ונייטרון אל מכשירי מדידה בתחנת מדידה בלתי מאוישת, שמוקמה בבונקר באי בוגון.

מתקן גדול להפקת מימן (לצורך הקירור) והדאוטריום הוקם על האי פארי (Parry) בקצהו הדרומי של האטול.

בסך הכל היו מעורבים בהכנת הניסוי 9,350 אנשי צבא ו-2,300 עובדים אזרחיים.

המתקן הופעל ב-1 בנובמבר 1952 בשעה 07:15 (לפי הזמן המקומי).^[1] עוצמת ההתפוצצות שהושגה הייתה שקולה להתפוצצות של 10.4 מגאטון TNT. מזה הופקו 77% על ידי ביקוע מהיר של האורניום שנמצא בשלב השני של המתקן, אשר גם יצר כמויות גדולות של נשורת גרעינית. כדור האש שיצרה ההתפוצצות הגיע לקוטר מקסימלי של 5.2 קילומטרים סביב מוקד הפיצוץ. ענן פטרייה התנשא אף הוא בעקבות הפיצוץ והגיע לגובה של 17 קילומטר בתוך פחות מ-90 שניות. כעבור דקה נוספת הגיע לגובה של 33 קילומטר ולבסוף התייצב בגובה של 41 קילומטר. פסגת הענן הגיעה לקוטר של 161 קילומטר וגזע הענן לקוטר של 32 קילומטר.

ההתפוצצות החריבה כליל את האי אלוגלאב והותירה במקום בו עמד מכתש בקוטר של 1.9 קילומטר ובעומק של 50 מטרים. היא העלתה גלי מים בגובה של עד שישה מטרים. תצפית ממסוק שעה אחת אחרי הפיצוץ הראתה שהפיצוץ וגלי המים גילחו את כל הצמחייה מהאיים הסמוכים למוקד ההתפוצצות. שברי אלמוגים נושאי קרינה רדיואקטיבית נפלו על גבי אוניות שעגנו עד למרחק של 56 קילומטרים ממוקד ההתפוצצות, והאזור הקרוב אליו הזדהם ברמה גבוהה של קרינה. שני יסודות חדשים - איינשטייניום ופרמיום - נוצרו על ידי קרינת הנייטרונים העזה שנבעה מההתפוצצות.

הניסוי כולו הוסרט, ולאחר מעשה הוסף לו פסקול, שכלל את קול ההתפוצצות וכן מוזיקה בסגנון ואגנרי, שהוספה גם לסרטי ניסויים גרעיניים אחרים באותה תקופה. הסרט הוצג בשנה שלאחר מכן בפני נשיא ארצות הברית החדש אייזנהאואר (שנבחר לתפקידו ימים אחדים לאחר הניסוי). ב-1954 שוחרר הסרט לפרסום בפני הציבור לאחר שעבר צנזורה, ושודר בערוצי טלוויזיה מסחריים.

אדוארד טלר נמצא בעת הניסוי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. הוא למד על הצלחת הניסוי מהתבוננות בסייסמוגרף, שקלט את גל ההלם של ההתפוצצות, וזאת שעות לפני שהגיע דיווח מהאוקיינוס השקט על הניסוי.

לאחר הצלחת הניסוי פנה צוות הפיתוח של פצצת המימן למזער את ממדיו של כלי הנשק, על מנת לאפשר את נשיאתו במטוסים.

מדיה וקבצים בנושא קיסוס מייק בוויקישיתוף

• סרטון על הניסוי (63 דקות) באתר Internet Archive
• על הניסוי, באתר Nuclear Weapon Archive