FAIR and interactive data graphics from a scientific knowledge graph

סטדיקאם (באנגלית: Steadicam) או יַצָּב^[1] הוא מכשיר הנועד לנשיאה ולייצוב של מצלמות קולנוע ומצלמות וידאו. עקרון פעולתו הוא בידוד מכני של המצלמה מתנודות גופו של הצלם, מה שמאפשר צילומים "חלקים", נטולי רעידות, גם כאשר הצלם נע במהירות על משטח לא מישורי.

סטדיקאם הוא הסימן המסחרי הרשום של חברת טיפין (Tiffen), אך משמש גם כשם גנרי כולל לכלל סוגי המייצבים מכל החברות.

לפני עידן הסטדיקאם, בידי במאי הקולנוע וצלמו היו נתונות שתי אפשרויות עיקריות במקרים של צילום בתנועה: צילום כתף (כאשר הצלם נושא את המצלמה על כתפו) או צילום דולי, כאשר המצלמה נעה על מסילות מיוחדות, המורכבות ומונחות על הקרקע, לצורך צילום הסצנה. אפשרויות נוספות היו צילום מתוך רכב בתנועה, או אף באמצעות כיסא גלגלים.

צילום באמצעות דולי הצריך זמן רב (של הרכבת המסילות המיוחדות וחזרות ממושכות שנדרשו עד להשגת קצב התנועה הנכון) וכסף. צילום כתף, לעומתו, השיג בדרך כלל תוצאות מהירות יותר, אלא שגם הצלם המיומן ביותר לא הצליח להפיק צילום יציב לחלוטין ונטול רעידות. צילום הכתף מקובל בצילומי חדשות, בסרטים דוקומנטריים או כשבמאי הקולנוע רוצה ליצור תחושה מציאותית יותר ואווירת מתח ודרמה. (בסרטי פעולה אפילו נוהגים לטלטל במכוון את המצלמה; סימן ההיכר של הבמאי מייקל ביי) למעשה, הסטדיקאם משלב את מידת היציבות של חצובה עם יכולת התנועה של דולי והגמישות שמאפשרת מצלמה המוחזקת ביד. הסטדיקאם "סופג" (משכך) את כל הקפיצות, התזוזות והתנועות החדות בעזרת איזון של משקולות (ולא, כנהוג לחשוב, באמצעות גירוסקופ). בניגוד לתפיסה שהושרשה – שהסטדיקאם מקל על נשיאת המצלמה, נדרשת מצלם הסטדיקאם יכולת גופנית גבוהה משל הצלם הממוצע. הסטדיקאם הוצג לענף רשמית בשנת 1975 על ידי הממציא והצלם גארט בראון, אשר במקור קרא להמצאה "מייצב בראון" (Brown Stabilizer).

לאחר השלמת בניית אב הטיפוס העובד הראשון, צילם בראון סרטון הדגמה בן 10 דקות, שהדגים את התנועות המהפכניות שהמכשיר החדש היה מסוגל לייצר. הדגמה זאת נצפתה על ידי במאים רבים, בהם סטנלי קובריק וג'ון אבילדסן. הסרט הראשון שעשה שימוש בסטדיקאם הוא "נועד לתהילה" (Bound For Glory) משנת 1976. לצורך צילום אחת הסצנות, העמיד צלם הסרט, הסקל וקסלר, את גארט בראון, מפעיל הסטדיקאם, על פלטפורמה מוגבהת, שבאמצעות מנוף, הונמכה עד שהגיעה לגובה הקרקע. בראון ירד מהפלטפורמה והחל להתהלך בתוך אתר הצילום. התוצאה הרשימה מאוד, משום שקודם לכן הייתה בלתי אפשרית לביצוע. וקסלר זכה בפרס האוסקר עבור הצילום. מיד לאחר מכן, עשה שימוש בסטדיקאם ג'ון שלזינגר, בסרטו "איש המרתון", בסצנות מרדף ברחובות ניו יורק. רוקי, משנת 1976, היה הסרט השלישי שעשה שימוש בהמצאה החדשה. גארט בראון היה מפעיל הסטדיקאם בכל שלושת הסרטים. סרטים בולטים נוספים שעשו שימוש בסטדיקאם: "ימים ברקיע" (1978) של טרנס מאליק ו"הניצוץ" של סטנלי קובריק (1980), שדחף את ההמצאות של בראון אף רחוק יותר, כשעשה שימוש בסטדיקאם מזווית נמוכה במיוחד, והצריך לשם כך פיתוחים מיוחדים ומורכבים. הפיתוחים האלה הרחיבו את טווח השימוש בסטדיקאם ונחשבים למשמעותיים ביותר מאז המצאתו.

המפעיל לובש רתמה (אפוד), המחוברת לזרוע מכנית, וזו מחוברת על ידי מוט ברזל, המאוזן עם משקולות המצלמה בקצה אחד ומשקל שכנגד בקצה השני. משקל הייצוב שכנגד מונע את התנועות הקטנות של הגוף. כאשר המפעיל מצלם, ידיו לא נוגעות ישירות במצלמה, אלא רק בזרוע המכנית, והמצלמה נעה, בהתאם למיקום הלחיצות על הזרוע, לכיוון הצילום המבוקש. בעזרת מסך קטן, הצלם יכול לצפות בזמן אמת בתוצאת הצילום והפוקוס בדרך כלל נשלט מרחוק בצורה אלחוטית. עבור צילום מזוויות נמוכות, ניתן לסובב את הסטדיקאם למצב נמוך (Low mode).

נעשה שימוש רב בסטדיקאם בצילום של משחקי כדורגל.^[2]

הדור החדש ביותר של סטדיקאם הוא ה-MK-V AR. המפעיל יכול לעבור בזמן הצילום ממצב גבוה לנמוך ללא שינוי כלשהו, ולנוע בחופשיות לאורך עליות ומורדות, תוך שמירה על קו אופקי.

• אתר האינטרנט הרשמי של סטדיקאם
• אתר האינטרנט הרשמי של סטדיקאם
• סטדיקאם, חברת גליידקום