Type a search term to find related articles by LIMS subject matter experts gathered from the most trusted and dynamic collaboration tools in the laboratory informatics industry.
 כבש הבית
| ||
|---|---|---|
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | מכפילי פרסה | |
| משפחה: | פריים | |
| תת־משפחה: | יעלים | |
| סוג: | כבש | |
| מין: | כבש הבית | |
| שם מדעי | ||
 Ovis aries
| ||
כבש הבית (שם מדעי: Ovis aries) הוא מין בסוג "כבש". מגדלים את הכבש בתרבויות רבות כדי להשתמש בבשרו, בעורו, בצמרו, בחלבו ובקרנו [1]נקבת הכבש נקראת "כבשה", והצאצאים נקראים "טלה" ו"טליה" או "שֵׂה" ו"שֵׂיָה".
שרידים של כבש הבית (Ovis aries musimon) נמצאו גם במקומות בהם נמצאו שרידי יישוב-אדם, אם כי לא תמיד ברור אם זהו זן הבר שניצוד או זן מבוית שגודל על ידי האדם. קיימות כמה השערות לגבי מוצאו של כבש הבית. עם זאת, רוב המקורות מסכימים כי מוצאו של כבש הבית הוא כנראה מכבש מופלון.[2][3] ההשערה המצויה בכתובים שונים כי מקור כבש הבית במופלון המצוי באיים סרדיניה וקורסיקה, היא שגויה. להפך, המופלון שנמצא שם כנראה התפתח מכבש מבוית שהפך לפראי.[4]
ל"כבש אוריאַל" (Ovis vignei), המצוי מצפון-מזרח איראן ועד צפון-מערב הודו, יש יותר כרומוזומים (58) מאשר לכבש הבית (54), והדבר כנראה פוסל אותו מלהיות אב קדמון של כבש הבית, אם כי אין לפסול זאת לחלוטין, מפני שניתן להכליא אותו עם כבש מופלון. לכבש ארגאלי (Ovis ammon) יש 56 כרומוזומים הפוסלים את מועמדותו לאב קדמון, כמו גם את מועמדותו של כבש השלג (Ovis nivicola) הסיבירי, שהוא בעל 52 כרומוזומים, ואזור מחייתו מרוחק מאתרי הביות הראשוניים.[3]
כבשים, יחד עם עיזים, היו חיות המשק הראשונות שבויתו. בין הסמנים הארכאוזואולוגיים לביות הכבש: גודל גוף מוקטן, עצמות כבשים שנמצאו באזורים שלא היו בהם כבשי בר לפני כן, ועדויות לשחיטת זכרים צעירים (במקום דפוס הציד הנפוץ של ציד זכרים ונקבות בוגרים). לפי סמנים אלה משערים כי הביות התרחש בצפון הסהר הפורה לפני כ-10,000 שנים, במהלך התקופה הנאוליתית.[5] הביות שינה את הכבש, ומהכלאות של מיני בר נוצרו גזעים רבים. הכבש אִפשר את הניידות של החברות הקדומות, כיוון שקל להעביר כבשים ממקום למקום בעדרים, תוך ניצול שטחי מרעה נרחבים. על סמך ממצאים ארכאולוגיים משערים כי בתחילה נהג האדם לגדל כבשים רק לצורך הפקת בשר וחלב, ורק לאחר מכן גילה את האפשרות לגזוז את הכבשים ולהשתמש בצמרם לאריגה. במרוצת הדורות למד האדם להכיר את יתרונות צמר הכבשים כחומר גלם זמין לאריגים חמים וחזקים. עובדה זו, יחד עם החלב והבשר שהופקו מן הכבשים, הביאה לכך שכבר בעת העתיקה שאף האדם לטפח את איכות עדרי הכבשים שברשותו ולהגדיל את כמותם. באתר ארכאולוגי באיראן התגלה פסלון של כבש צמרי, מה שמעיד על-כך שהאדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנים צמר כבר לפני למעלה מ-6,000 שנה (כבש בר מכוסה בעיקר בשיער ולא בצמר). המאפיינים הבולטים של כבש הבית החלו להופיע בספרות ובאמנות של מסופוטמיה ובבל בסביבות 3000 לפנה"ס, והעידו על ההערכה והחשיבות שייחסו אותם עמים לעדרי הכבשים שלהם. שרידים של כבש הבית נמצאו גם בחפירות ביריחו. היו אלה כבשים בעלות אַלְיָה (זנב הכבש המכיל שומן).
במהלך התפתחותה של האנושות, עשו עמים רבים ניסיונות לטפח ולהשביח את עדרי הכבשים שברשותם מתוך הכרה בתועלת הרבה שניתן להפיק מהן. המצרים הקדמונים טיפחו גזע של כבשים בעלי אוזניים משתלשלות וקרניים מסולסלות (Ovis aries palaeoaegypticus). שוכני יישובי הכלונסאות באירופה (לפני 5,000–8,000 שנה), למשל בשווייץ, גידלו את הגזע Ovis aries palustris. בתקופת הנחושת הופיע באירופה גזע בעל קרניים ספיראליות מסיביות (Ovis aries studeri) שהוא כנראה הכלאה בין גזע הכבשים של שוכני הכלונסאות עם המופלון.
באזור אסיה הקטנה גידלו כנראה בתקופה הקדומה כבשים שהשמועה על איכות צמרם יצאה למרחקים. זהו כנראה המקור לאגדה במיתולוגיה היוונית על "גיזת הזהב" ומסע הארגונאוטים לקוֹלְכיס. הפיניקים נהגו לסחור בצמר בכל אגן הים התיכון, והיוונים רכשו את הכבשים בעלי הצמר העדין ואף העבירו אותם לאיטליה ולספרד.
בריטניה הצטיינה בגידול כבשים, אף שמעולם לא הייתה בה אוכלוסייה של כבשי-בר. כשהגיעו הרומאים לבריטניה במאה הראשונה כבר היה ביקוש רב לצמר שמוצאו מהאי הבריטי. בימי-הביניים היה הכבש בהמת הבית החשובה ביותר בבריטניה וטופח בעיקר לגידול צמר (לחלב גידלו בבריטניה את הבקר, ולבשר – את החזיר). בשל חשיבותם הכלכלית היה לכבשים תפקיד בעימותים אלימים על רקע חלוקת קרקעות למרעה באנגליה, בסקוטלנד ואחר-כך גם בארצות הברית.
מהגרים מאנגליה הביאו עימם את הכבשים לאוסטרליה, שבה עד היום גידול כבשים לצמר הוא אחד הענפים החקלאיים החשובים ביותר, ולניו זילנד, שבה מצוי כיום מספר הכבשים הגדול בעולם ליחידת שטח.
טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים, שהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש שנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם.
מידותיו של כבש הבית שונות מאוד בין הגזעים. אורכו בין 1.20 מטר ל-1.80 מטר, גובה כתפיו בין 65 ס"מ ל-1.27 מטר. גודל הנקבה הוא בדרך כלל בין שלושה רבעים לשני שלישים מגודלו של הזכר. הבדל נוסף בין הזכר לנקבה קיים במינים בעלי קרניים – קרני הכבשה קטנות מקרני הכבש. לכבשי-בר יש זנב בגודל שבין 7 ס"מ ל-15 ס"מ, בעוד שזנבו של כבש הבית (האליה) בדרך כלל ארוך יותר ומשמש כמאגר מזון לכבש, אם כי ברוב החוות החקלאיות הגדולות נוהגים להסיר זנב זה. משקל הכבש נע בין 20 ק"ג ל-200 ק"ג והממוצע הוא 110 ק"ג. לכבש פרסות שסועות וראש בצורת חרטום צר המכוסה לגמרי בשער למעט הנחיריים והשפתיים. צבע הכבש משתנה מלבן כשלג לאדום, חום כהה ואף שחור, לעיתים עם כתמים בהירים.
הסוג אוויס (Ovis) מאופיין בהימצאות בלוטות הממוקמות לפני עיניו, באזור המפשעה ובין פרסותיו האחוריות. בלוטות אלו מפרישות חומר נוזלי-למחצה, שקוף, שמפיץ את הריח האופייני לכבש הבית. מטרתן כנראה סימון שטח המחיה. קופסת המוח בגולגולתו של כבש-הבית קטנה מזו של כבש-הבר, ואף שקע העין קטן יותר.
הכבש קרוב מאוד לעז, אך שונה ממנה בכמה מאפיינים: הוא בעל גוף מוצק יותר, יש לו בלוטות ריח, ולכבש הזכר אין זקן על הסנטר.
השבחת כבשים נעשית על ידי הכלאה להשגת תכונות רצויות כלכלית, יצירת מינים בעלי או חסרי צמר, בעלי או נטולי קרניים ובעלי או חסרי אוזניים.
כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול. כבש-הבית מסוגל לשרוד גם כשמזונו מכיל רק תאית, עמילן או סוכר כמקור לאנרגיה ומזון המכיל חנקן שלא חייב להיות חלבון. בהיותו במרעה כולל מזונו של כבש-הבית עשבי-בר ופרחים, עלים ושיחים צעירים. הכבשים מעדיפים עשבים קצרים וחלקים, אך בעת הצורך יאכלו גם צמחים שעליהם מחוספסים וארוכים. כבשים רועים מסוגלים לבלוע כמות גדולה של מזון בזמן קצר ואחר כך פורשים לנוח וללעוס מחדש את המזון שנבלע (העלאת גירה). הכבש רועה בשעות המוקדמות של הבוקר והערב, ובשעות החמות הוא נח. כמו אצל יתר מעלי הגירה, מורכבת קיבתו מארבעה תאים נפרדים המאפשרים לו לעכל מזונות עתירי סיבים שרוב החיות האחרות אינן מסוגלות לעכל.
הכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב יותר לשורש מאשר נוהג הבקר, ולכן יש להקפיד לא לאפשר להם רעיית יתר, הגורמת נזק.
משך הזמן מלידה ועד בגרות מינית אצל הכבש (זכר או נקבה) תלוי בגזע, והוא נע בממוצע בין שנה לשנה וחצי. הרבייה אצל כבש-הבית היא עונתית, תלויה באורך היום כשהרחלות מתייחמות לראשונה בסתיו המוקדם ונשארות פוריות עד אמצע החורף. מחזורי הייחום נמשכים בין 14 ל-20 יום והממוצע הוא 17. הרחלות (הנקבות) מיוחמות בממוצע במשך 30 שעות. האֵילים (הזכרים) פוריים במשך כל השנה ורוב המגדלים שומרים על יחס של אַיִל אחד ל-25 עד 35 רחלות. ההזדווגות מתרחשת בדרך כלל מוקדם בבוקר או בערב. האילים בודקים את הרחלות ואם האיל חושד שהרחלה מיוחמת הוא הודף אותה קלות מאחוריה. אם הרחלה מעוניינת, היא מגיבה בתנוחת ההזדווגות וההזדווגות מתבצעת מייד. במקרה שהרחלה אינה מראה עניין, האיל ממשיך בדרכו.
תקופת ההיריון נמשכת 148 יום, ורוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב. הרחלה ממליטה טלה אחד או שניים המסוגלים לעמוד ולינוק תוך מספר דקות מהלידה מאחת משתי הפטמות הפעילות בעטין הכבשה. בממוצע נולדים 100 טלאים ל-91 רחלות. הטלה מפסיק לינוק ומתחיל לרעות בגיל 4–5 חודשים.
תוחלת החיים של כבש-הבית 15 שנים ויותר.
הכבשים ידועות בחוש העדר המפותח שלהן. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבשים שהופרדו מהעדר מגלות סימני מצוקה והן פועות בקול רם או בוטשות בקרקע.
הכבשים הולכות באדיקות זו אחר זו עד שניתנו כינויים לתפקידים השונים שכבשים ממלאות בעדר. כבשה המתרחקת מאחרות היא חריגה outlier, מצד אחד היא יכולה לגלות מרעה טוב יותר, מצד שני היא מצויה בסכנה גדולה יותר. ה"משכוכית" היא הכבשה המובילה; היא אינה מתקדמת ראשונה, אך עוקבת אחרי ה-outlier ומסמנת לאחרות שאפשר לעקוב אחרי ה-outlier בבטחה. כשהמשכוכית זזה עוקבים אחריה כל הכבשים. היא מוגדרת בספר המשכוכית כך: "אלו כבשים שהן בלתי ניתנות להבחנה משאר הכבשים שבעדר, אלא שהן מעט יותר חמדניות, מעט יותר מהירות, מעט יותר רעבות, מעט לפני העדר". הנטייה להתנהג כ-outlier או כמשכוכית היא כנראה גנטית.
כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים.
החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ואורוגוואי. גם כיום ניתן לקבל החזר של 400% כל שנה (כולל המלטות) על ההשקעה בכבשה. ההערכה היא שיש כיום בעולם כמיליארד וחצי כבשים. ככלל, גידול צאן נפוץ במדינות בהן יש אזורים נרחבים של מישורי עשב. הארצות הבולטות בגידול צאן בנוסף לאוסטרליה וניו זילנד הן ארצות הברית, סין, הודו, דרום אפריקה, ארגנטינה וטורקיה.
המוצרים המופקים מהכבש הם:
בנוסף למוצרים המופקים מהכבש, משמש הכבש כאמצעי חשוב למחקר מדעי, בשל גודלו מצד אחד, ועלות אחזקתו הנמוכה מצד שני. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בכבש למחקר מדעי הוא השיבוט המוצלח של כבשה שתוצאתו הייתה הכבשה דולי.
מקובל לכנות בצורה שונה את הכבש בהתאם לגילו ובהתאם לתפקידו:
גזעי כבש הבית (אנ') שונים במספר מאפיינים ממיני הכבשים החיות בר. השוני קיים גם בין הגזעים השונים. המאפיינים השונים הם בצורת הקרניים, בצורת הזנב, במבנה, בכמות ובאיכות הצמר, בצבע, בגודל, בכמות החלב ועוד. רוב הגזעים של כבש-הבית מצמיחים צמר, כשמיעוטם מצמיחים רק שיער, בעוד שמיני כבש-הבר מצמיחים תערובת של צמר ושיער. בגזעים שונים מצויים קרניים אצל שני הזוויגים (זכר/נקבה), או אצל הזכר בלבד או שהגזע נטול קרניים.
כמות גזעי הכבשים המבויתים מוערכת בכ-200 גזעים. הגזעים פותחו בהתאם לצורכי האדם: מזון ולבוש, וגם בהתאם לתנאי האקלים הנובעים מהאזור הגאוגרפי שבו מגדלים את הכבש. גזעי כבשים מחולקים בהתאם לשימוש העיקרי שנעשה בהם. את הגזעים שלהם צמר קצר ומשובח מגדלים לצמר בלבד, בעוד שאת הגזעים שלהם צמר באורך בינוני או ארוך, או שער בלבד מגדלים בדרך כלל לבשר. כמה זני כלאיים מפיקים צמר ובשר משובחים ואותם מגדלים לשתי המטרות. רוב הגזעים הם בעלי ערך מקומי בלבד, אך יש גזעים שהיו ועודם בעלי חשיבות לכלכלה העולמית.
כבש האליה – (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) – גזע של כבש-הבית שממנו יצרו באמצעות הכלאות כמה תת-גזעים. כבשים מגזע זה מאופיינים בזנב רחב שנאגר בו שומן (אַלְיָה). משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.
גזעים המיועדים לצמר – החקלאים מפתחים גזעי כבשים לצמר כשהדגש הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים), אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב. בממוצע משקל גיזת הכבש הוא 3.78 ק"ג. הגז מבוצע באביב,[7] אחרי שמזג האוויר החורפי הקשה ביותר עבר.
גזעים המיועדים לבשר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר-עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר, הדורסֶט הורןׁ (Dorset), הסאפוק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המרינו פְלַישְשאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקולומביה (Columbia) שפותח בארצות הברית. גזעים נוספים:
גזעים דו-תכליתיים – אלה הם גזעים שנועדו הן לצמר והן לבשר. הידוע שבהם הוא הקוֹרידַיל (Corriedale) – גזע כבשים שפותח בניו זילנד מהמרינו.
גזעי כבשים לחלב – בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות.
הכבש מתקשה להגן על עצמו לבדו. בעת משבר נוטים הכבשים להצטופף מאחרי המשכוכית (הכבשה המנהיגה), ולכן הם טרף קל. את ההגנה מספקים להם האדם וכלב הרועים. באירופה ובצפון אמריקה הטורפים העיקריים הם זאבים ודובים ובאפריקה האריות, הנמרים והצבועים. באוסטרליה נאלצו החקלאים לבנות גדר ארוכה החוצה כמעט את כל מזרח היבשת, כדי להגן על הכבשים מכלב הדינגו. בניו זילנד מותקפים הכבשים בידי קיאה (Kea – Nestor notabilis), סוג של תוכי שפיתח תאווה מיוחדת לשומן שתחת עור הכבש.
רוב המחלות התוקפות את הכבשים משותפות לבקר ולצאן. טפילים פנימיים כגון תולעי סרט המשתכנים במעֵי הכבשה הם כנראה מקור הסבל העיקרי לכבשים, אך טיפולים מודרניים יעילים נגדם, כמו גם נגד טפילים חיצוניים: קרציות, כינים וקרדיות. נפוצות ציסטות במעי הכבשים בעת הידבקות, ברוב המחלות.
| מספר הכבשים המגודלות בעולם (במיליונים) | |
|---|---|
 הרפובליקה העממית של סין |
146 |
 אוסטרליה |
86 |
 הודו |
64 |
 איראן |
54 |
 סודאן |
51 |
 ניו זילנד |
38 |
 הממלכה המאוחדת |
34 |
 ניגריה |
33 |
 פקיסטן |
27 |
 אתיופיה |
26 |
| אחרים | 545 |
| סך הכל | 1,104 |
את הכבש נוהגים לגדל בהתאם לתנאי האקלים המקומיים. במקומות שבהם קיימים שטחי מרעה נרחבים, ירוקים כל השנה כמו באוסטרליה, ארגנטינה, אורוגוואי ואפריקה הדרומית, מגדלים את הכבשים בעדרים גדולים בשטחים נרחבים המוקפים בגדרות. הכבשים מצויים במרעה כל השנה ולכן הרחלות ממליטות בשטח פתוח. הכבשים ניזונות בדרך כלל מהמרעה בלבד למעט תקופת בצורת שאז נוהג החוואי להוסיף מזון. בדרך כלל גידול צאן במקומות אלה הוא ענף יחיד במשק.
באזורים קרים יותר מגדלים בחורף את הכבשים בעמקים בעדרים גדולים שבין 1,000 ל-4,000 ראש. בקיץ מתבצעת נדידה בעקבות המרעה הטבעי אל מקומות גבוהים יותר, בעדרים שבין 1,000 ל-1,500 ראש, ולעיתים עובר העדר מרחק של עד 500 ק"מ. כל עדר נמצא בהשגחת רועה וכלביו והוא מעביר את העדר בשיטתיות ממרעה אחד למשנהו תוך שהוא חי בבדידות מוחלטת במשך שבועות. הרועים המפורסמים ביותר הם הבסקים.
במקומות הקרים יותר, כמו ברוסיה, נוהגים להחזיק את הכבשים בחודשי החורף בדיר, ואז מאכילים אותם במזון מוכן כגון שחת, תחמיץ או מזון מרוכז.
את הטלאים לבשר נוהגים למכור בסוף הקיץ לפני שהעדר נודד מהמרעה הקיצי לחורפי.
הכבש מופיע במקורות היהודים החל במקרא מספר פעמים רב, כך למשל היו האבות ומשה רועים. בהמשך היחס התהפך לחלוטין בימי המשנה והתלמוד כשהתנאים והאמוראים פסקו שאסור לגדל צאן בארץ ישראל, מפני שהגידול תמיד כלל רעייה בשדות של חקלאים, והם ניזוקו מכך. כשחודש היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, חודשה גם מסורת גידול הצאן. עדר צאן היה במקווה ישראל כבר ב-1890, אך רק 20 שנה מאוחר יותר החלו להופיע עדרי כבשים במושבות היהודיות. ב-1908 הוקם עדר הכבשים הראשון במשק פרטי ביבנאל. היה זה שיתוף פעולה בין מתיישב יהודי לרועה ערבי אשר עסק בפועל בטיפול בכבשים. הסדרים דומים שבהם היהודי היה משקיע את ההון והערבי היה מטפל בצאן בפועל היו גם במשקים פרטיים בכפר תבור ובסג'רה (אילניה). ב-1927 מנו עדרים אלה כ-1,500 כבשים, אך סידור זה הופסק בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. היו ניסיונות של יהודים ללמוד את המקצוע עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, אך כולם הסתיימו בכישלון.
השינוי חל ב-1930 עם הקמת "אגודת הנוקדים בארץ ישראל" ששמה לעצמה מטרה לקדם את גידול הצאן לחלב ולבשר בהתיישבות העובדת. ואכן עם השנים חדר ענף גידול הצאן לרוב המשקים וב-1944 היו במשק היהודי כ-19,000 כבשים.
עם קום המדינה חל גידול ניכר בכמות הצאן במגזר היהודי וב-1960 היו בו כ-117,000 כבשים. אך עם השנים חלה ירידה בכמות הכבשים הן במשק היהודי והן במשק הערבי. הוצאות הייצור הגבוהות בענף הצאן לחלב המתבסס על אספקת מזון לכבשים בדיר, אינן מאפשרות קיום ענף זה ללא סובסידיות. רווחיותו של ענף הצאן לבשר המתבסס על שילוב בין הגשת מזון בדיר למרעה היא שולית ועקב כך היו ב-1985 כ-87,000 כבשים במשק היהודי וכ-120,000 במשק הערבי.
על פי אתר "אגודת הנוקדים", התפוקה השנתית של החברים באגודה היא 8.5 מיליון ליטר חלב ו-400,000 טלאים לבשר. לצמר אין בארץ ערך כלכלי.
גזעי הכבשים במשק הישראלי
הכבשה מוזכרת 81 פעם במקרא תחת שמות שונים: כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. על פי המקרא גידול צאן היה בין המקצועות הקדומים של האדם "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית, ד', ב'). אבות האומה היו רועי צאן: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית, כ"א, כ"ח–ל"א). כרועה צאן מצא יעקב את רחל, כרועה צאן אצל לבן הארמי הגדיל מאוד את רכושו, וכרועי צאן ירדו הוא ובניו למצרים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית, מ"ז, ג'). מקובל לייחס לזן כבשת יעקב את היותו סוג הכבשים שהיו נפוצות בארץ ישראל בתקופת האבות.[9]
משה וגם דוד נלקחו מרעיית הצאן לשמש כמנהיגים "וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." (דברי הימים א', י"ז, ז'). הנהגת העם נמשלה כמה פעמים במקרא לרעיית צאן. הדוגמה הבולטת היא משל הרועים הרעים בספר יחזקאל, פרק ל"ד, דוגמאות נוספות בזכריה, י"א, ד'–י"ז הפותח ב"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה", ובתהילים, ע"ח, ע'–ע"א "וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ."
הכבש וחלקיו משמשים בפולחן הדתי. הכבש הוא אחד מחמשת המינים מהם מקריבים קורבנות. כבר מימיו של אברהם היה הכבש קורבן עולה. איל הוקרב במקומו של יצחק בספור העקדה. זֶבַח-פֶּסַח הוא זכר לשה שכל בית בישראל שחט ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף לפני מכת בכורות (ספר שמות, פרק י"ב). כמכסה למשכן שימשו עורות אילים "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (שמות, כ"ו, י"ד). השופר המשמש בראש השנה וביום כיפור עשוי מקרן של איל.
בהתאם להלכה, הכבש כשר למאכל, משום שיש בו את סימני הכשרות: הוא מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע.
מכיוון שהכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב לשורש וגורמים נזק רב ברעיית יתר, אסרו חכמים על גידול הכבש באזורי היישוב ארץ ישראל (בתקופות בהן השדות שייכים ליהודים).[10]
הנצרות עושה שימוש רב בדימויים מעולם הכבשים כגון ישו כ"רועה הטוב" הנושא את נפש-האדם בדמות שה. תוארו של הבישוף הוא בלטינית "פסטוֹר" כלומר רועה, רמז לתפקידו כרועה של עדר המאמינים. תואר זה בא מהברית החדשה "כֵן שִׁמְרוּ אֶת-נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶת-כָּל-הָעֵדֶר אֲשֶּׁר בּוֹ הֵקִים אֶתְכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִפְקִידִים לִרְעוֹת אֶת-עֲדַת הָאָדוֹן" (הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כ', פסוק 28).
הנצרות רואה בדברי ישעיהו בפרק נ"ג (מובאים בפרק "הכבשה כסמל" בהמשך) נבואה על ישו. בחזון יוחנן, פרקים ה'-ז', נמשל ישו לשה. סמל זה הופיע במיסה הקתולית כ"שה האלוהים" (Agnus Dei), ואחר כך גם במזמורי דת פרוטסטנטיים. בציורים מימי הביניים מצוירים השליחים כשהם מלווים על ידי כבש. השה כסמל של סבל ושל תום הוא גם סמלם של כמה קדושים, למשל אַגנֶס הקדושה.
בחג הפסחא היווני-אורתודוקסי נהוג לאכול טלה כזכר לזבח-הפסח.
הכבש (או העז) מהווים את אחת החיות ממחזור 12 השנים של לוח השנה הסיני. על פי המסורת הסינית לכל חיה יש תכונות מסוימות, המתבטאות בשנה.
באסטרולוגיה מזל טלה (21 במרץ – 19 באפריל) קשור לקבוצת הכוכבים Aries (איל) ומאופיין בטבע מוחצן בצורה תוקפנית, סקרנות ילדותית, תמימות ונפש פראית, חסרת מנוח.
ציירים רבים השתמשו בכבשים בציוריהם כדי ליצור סביבה רומנטית ופסטורלית (מילה המרמזת על חיי רועים). להלן דוגמאות לציירים אירופאים:
הציירים הישראלים של תחילת המאה ה-20 הרבו לצייר מוטיבים שסימלו בעיניהם את ארץ ישראל, בעיקר מן התרבות הערבית. כבשים היו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ ולכן אנו מוצאים ציורי כבשים אצל נחום גוטמן, ראובן רובין ואביגדור אריכא.
תנועת הכנענים היוותה את שיאה של תנועת החזרה למקורות והפסל הבולט של תנועה זו יצחק דנציגר עסק בנושא הכבשים במשך 20 שנה. פסל הברונזה כבשי הנגב שהכין בין השנים 1955 ל-1964 מבטא את הזהות שבין החיה לנוף המדברי ולתרבות המדבר המתבטאת בצורת האוהל שבפסל.
צייר נוסף שהושפע ממפגש עם רועים שהיו גם אומנים הוא שלום סבא שיצר את היצירות "גז" (1947) ו"רישומי כבשים".
אך האמן המזוהה ביותר עם ציורי כבשים הוא מנשה קדישמן שצייר למעלה מאלף ציורי כבשים.[11]
דוגמה עכשווית (2004) ליצירות המבוססות על כבשים ניתן למצוא ב אתר הכבשים של גלי אלתר.
במקרא וגם בתרבויות של עמים אחרים, הכבשה היא סמל לטוהר ותמימות. חוסר הישע שלה כלפי האדם הגוזז את צמרה או המביאה לשחיטה, וחוסר היכולת להתגונן בפני חיות טרף הוא משל לאדם המוצא להורג או חוסר הישע של החלש בפני החזק ממנו. מכאן נגזר גם הדימוי של עם ישראל כעבד ה' המעונה "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַ-ה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו." (ישעיהו, נ"ג, ו'–ז'). תיאור זה עצמו משויך בנצרות לישו.
אצל חז"ל ישראל משולים ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים, שאלמלא גדול הרועה שמצילה ושומרה, מיד היא נטרפת". היחס בין טורף לנטרף, בין כבש לזאב, מופיע גם בחזון אחרית הימים של ישעיהו "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (י"א, ו').
דימוי הכבשה בתרבות המודרנית נע בין התמימות העילאית המופגנת על ידי הנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, המבקש מהטייס שמטוסו הושבת בלב המדבר "בְּבַקָּשָה... צַיֵּר לִי כִּבְשָה", לבין האכזריות המופגנת כנגד חוסר הישע להתגונן בפני חיות טרף בסרט "שתיקת הכבשים".
צאן, דף שער בספרייה הלאומית
רועה צאן במאה התשע עשרה, בארכיון הסרטונים של Associated Press, אירלנד, 1880 עדר בן אלפי כבשים נע בשלג בחיפוש מרעה, בארכיון הסרטונים של Associated Press, מונטנה, ארה"ב, 1930 עדרי ענק בדרך לגֵז, בארכיון הסרטונים של Associated Press, אוסטרליה, 1930 פעולות גז ואריזת הצמר, בארכיון הסרטונים של Associated Press, אוסטרליה, 1931 כלבי רועים מוליכים כבשים למכלאה, בארכיון הסרטונים של Associated Press, אוסטרליה, 1933
"הרועה בגליל", סרטון על גידול כבשים בעמק יזרעאל. יומני כרמל, מרץ 1940 עונת הגז בישראל, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 2:13)
LIMS forum content by LIMS forum members is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License. Based on a work at www.limsforum.com.
